???

??? 47- ????? ??

כאילו מישהו שמע את מחשבותיי, מורן כהן נכנס למחששה בפעם האחרונה באמת. חיוך גדול של תחילת החיים האמיתיים נפרש על שפתיו והוא היה כבר עם סיגריה דלוקה, מסתובב איתה ברחבי בית-הספר, לא דופק חשבון לאף אחד.

החברים שלו והוא נפרדו מכולם והמחשבה שאלה הולכים להיות אנחנו בשנה הבאה, כבר לא שברה לי את הלב כמו פעם. חכיתי לראות מה מחכה בהמשך ולא פחדתי מזה כמו פעם. ידעתי שיהיה קשה, אבל טוב.

הכל השתנה בחודש האחרון בשבילי. אולי זה היה בגלל שהייתי בפשטות מאושרת. עברתי הרבה אבל פתאום הבנתי שיש לי שתי משפחות לכל החיים, הערכתי את זה והבנתי שזה לא מובן מאליו, וידעתי שלא הייתי מחליפה את זה בעד כלום. ידעתי שזה שווה את הכל. זה היה כמו מה שאבא שלי אמר לי אז, מצאתי רגעים יפים לחיות בשבילם במקום לחיות בבריחה מרגעים מכוערים. והם היו שווים הכל.

מורן כהן ניגש אלי, חיוך ענק נמתח על שפתיו כשסרק אותי. ״תתגעגעי אלי?״ הוא זרק. הוא לא העיז להתקרב אלי מאז הפעם ההיא שאמרתי לו להתרחק וגם עכשיו ידעתי שהוא ניגש רק כי הוא יודע שזאת הפעם האחרונה באמת שנפגש.

חייכתי אליו בחמיצות ושמחתי על החלפת העקיצות האחרונה בנינו. ״כנראה שלא.״ אמרתי.

הוא גיחך. ״היה טוב וטוב שהיה.״ סיכם ורכן כדי לנשק את לחי.

חייכתי אליו לשלום באמת, בתזמון אומלל בדיוק כשדין ונבו נגלו בהמשך השביל אל המחששה.

ראיתי את העצבים בעיניו עוד הרבה לפני שהגיע אלינו וברגע שהגיע הוא רכן לנשק את שפתיי בעזות.

דחפתי את הפגנת הבעלות שלו ממני מיד ומצאתי את מורן מסתכל עלינו בגיחוך. כל המחששה הסתכלה עלינו גם-כן. ״בשעה טובה.״ מורן איחל כיודע דבר, כאילו אפילו הוא הבין את זה כל הזמן והלך משם.

דין התיישב לידי, הברך שלו רועדת בעצבנות ואני גלגלתי עיניים לעברו בעצבנות משלי.

לא אמרנו לאף אחד בבית־הספר שאנחנו ביחד והסוד שלנו נשמר רק בתוך החבורה הקרובה. זה היה רעיון של דין האמת, כי הוא הרגיש לא נעים מחן. ואז הוא זורק הכל הצידה בגלל שמורן כהן חייך אלי?

היינו ביחד חודש שלם עוד מעט והוא היה מדהים. אבל מסתבר שלזוגות שהכירו כל החיים אין את המותרות של כמה חודשי ירח־דבש, ואנחנו היינו רבים מהרגע הראשון שלנו ביחד. כמו מהרגע הראשון שנולדנו בעצם.

נבו התסכל בינינו הלוך ושוב ואז הנהן בהבנה. ״אני אלך לחפש את בר.״ חיפש כתירוץ ללכת משם. אם פעם הם ידעו להשאיר אותנו לבד כשאנחנו רבים, עכשיו כשהיינו ביחד הם פחדו אפילו להיות באיזור כשהיה פיצוץ.

״אז מתנשקים בבית־ספר עכשיו?״ שאלתי אותו בעקיצה. ״פתאום לא אכפת לך מחן.״ פלטתי בכעס דבר שעצבן אותי גם־ככה.