??? ??? ?????

מלודי-

"אני מרגישה מוכנה." אני אומרת לקרלוס, עשיתי איתו חזרות על איך להתעמת עם בלייק. "אם יקרה משהו אני אתערב, אקח אותך מכאן ונברח." הוא מנסה לעודד אותי, לפחות אני חושבת ככה. "תודה?" יותר שאלתי מהודיתי.

"את רוצה שארים אותך לשם?" הוא שואל ואני פוערת את עיניי, הוא מתנהג כאילו חסרה לי רגל, היא לא. "לא תפסיק. אני לא משקולת." אני מתנגדת כשקרלוס חושף בפניי את השריר שלו. "את צודקת כי משקולות כבדות." הוא מרים את היד האחרת שלו ועושה שריר גם איתה. הוא אוהב את עצמו יותר מדי.

אני קמה מהספה ומרגישה כאב חד ברגל שלי, אני נושפת חמצן ונאנחת. "בטוחה שאת לא רוצה שארים אותך? את מפספסת. נשים אחרות היו רבות איתך על זה." אני שולחת מבט מצמית לקרלוס, "אני בטוחה." הוא צוחק ואני מתחילה ללכת לכיוון המדרגות.

"לכי ותראי לו מה זה!" קרלוס מעודד אותי, "אני מתכוון תצלעי ותראי לו מה זה!" הוא מתקן את עצמו בגלל שאני גוררת את הרגל שנפגעה מהזכוכית, אני צולעת לעבר המדרגה הראשונה. "תודה!" אני צועקת ועולה במדרגות, זה לוקח לי כמה שניות להרים את הרגל הכאובה שלי.

ככל שכואב לי יותר כך אני מרגישה כועסת יותר כי זה בגללו ובגלל אח שלו. אני צולעת במעלה המדרגות, מזל שאף אחד לא רואה את זה. ברגע שאני מגיע למדרגה האחרונה אני רואה את החדר של בלייק מולי. דפיקות הלב שלי מאיצות. זה הרגע.

האומץ מתחיל לעזוב אותי, בראש שלי אני נכנסתי בלי בעיה אבל עכשיו כשאני עומדת מול הדלת גופי קפוא. אני בולעת את הרוק בגלל שהפה שלי התייבש ונושמת עמוק. בלייק פגע בי, שיקר לי ויותר מזה ניפץ את הזכרונות שלי ושל אמא שלי מול עיניי.

מלאי הכעס שלי התחדש והתגבר, אני עומדת מחוץ לחדר של בלייק ופותחת את הדלת, רואה אותו יושב על המיטה ומביט לעבר הטלפון שלו כשהוא נראה מתוסכל. החליפה צמודה על גופו ומשווה לו מראה קשוח כרגיל. אני לא אתן לזה להרתיע אותי.

בלייק מרים אליי את עיניו ומכווץ את הגבות שלו. "אמרתי לך לנוח." הוא חושק את הלסת שלו. "אז אמרת, זה קרה בגללך ובגלל האח המטומטם שלך!" אני מקללת. הוא זוקר גבה ומצמצם את העיניים שלו. "אל תסתכל עליי ככה, אתה שקרן, לא אמין, לא אומר אמת ורמאי." אני מטיחה בפניו את האשמות האלה והוא מהרהר עליהן. "כל מה שאמרת עכשיו היו מילים נרדפות לשקרן."

אני צולעת לעבר בלייק והוא מסתכל על הרגל שלי, העיניים שלו יורות עליי חיצים. ברגע שאני עומדת מולו אני חוטפת את הטלפון מהיד שלו, הוא ישר קם ומתנשא עליי עם הגובה שלו. "תחזירי את הטלפון מלודי." הוא מזהיר בטון מסוכן. "תחזיר לי את הטלפון שלי." אני דורשת בחזרה למרות ששנינו יודעים מה קרה.

עצם קופצת בלסת של בלייק, גופו מתקשח ואני מתחילה להרגיש מאוימת. למרות זאת הנחישות שלי לא נפגעת. "אתה יודע מה היה בטלפון שלי? היו לי תמונות עם אמא שלי! הודעות שאני שמרתי ממנה ורשימות שירים שהיא הכינה עבורי ואתה הרסת הכל כדי להראות כמה אתה חזק." למרות שאני נפתחת בפניו בלייק לא מראה שמץ של רגש.

עיניי צורבות כשהכעס שלו רק מתגבר והוא אפילו לא מנסה להבין אותי. "תביאי את הטלפון מלודי, עכשיו." אני עוצמת את העיניים שלי, זה לא יעבוד. בלייק לא הולך להשתנות, הוא ישאר אותו הזבל השקרן שהוא. אני פוקחת את העיניים שלי ונועצת אותן בעיניו החומות. "קח אותו." אני זורקת את הטלפון של בלייק לרצפה.

הוא נוהם בכעס ותופס את היד שלי, "מה תעשה בלייק אתה תפגע בי? כבר אתה עושה את זה מהרגע שבו ראיתי אותך מחוץ לשער בבית שלי." האחיזה שלו מתהדקת על ידי ומכאיבה לי, אני מייבבת והוא מושך אותי לכיוון המיטה.

אני מנסה להתנגד אך לא מצליחה, הוא דוחף אותי לעבר המיטה ואני נופלת על המזרן הרך. שיערי מכסה את פניי כשהברכיים והפנים שלי לחוצות למזרן, אני לא יודעת מה בלייק עושה עכשיו. אני מרימה את הראש ומתיישבת, רואה את בלייק הולך שוב ושוב מולי. זעמו מורגש בגלים.

"אני אומר לך לנוח, את נחה. שמעת אותי מלודי? וזו פעם אחרונה שאת מתנגדת למה שאני אומר." הוא מרים את הטלפון שלו שנוצר שבר במסך אבל לא משהו גרוע. "אתה שברת לי את הטלפון, הפרת את ההבטחות שלך וכל יום מחדש אתה פוגע בי!" אני ממשיכה להתנגד. הוא לא ישבור את הרוח שלי כמו שהוא חושב.

"כי את נפגעת מכל דבר! אני מנסה שלא לפגוע בך אבל את חלשה ונפגעת אפילו ממבט!" לשמוע את הזלזול הניכר שלו בי עיצבן אותי. "רציתי לשתות קפה ואח שלך שבר לי את הכוס! איך אני נפגעת מכל דבר?!" אני מתחילה לאבד את השפיות שלי.

"פאק תשבי בשקט!" אני קמה, וצולעת הכי מהר שאני יכולה מחוץ לדלת. עיניי בוערות ואני רוצה להרגיש הקלה ולבכות אך לא רוצה לבזבז דמעות על בלייק. אני יורדת במדרגות ושומעת את הדלת של הבית נפתחת, אני מקווה שלא אראה עכשיו את ראסל.

אני ממשיכה לרדת במדרגות וברגע שאני מגיעה לשלוש מדרגות האחרונות ראסל עומד מולי, אני משפילה את מבטי כדי לא ליצור איתו קשר עין והוא דוחף טלפון לבטן שלי. אני לוקחת את הטלפון ומכווצת גבות. "מה אתה רוצה? הטלפון הזה לא מעניין אותי, אין בו את הדברים שחשובים לי באמת." אני שומעת אותו נאנח בזעם.

"לעזאזל איתך מיני פשוט תדליקי אותו." אני עושה כפי שראסל אומר וקופאת במקום. התמונת מסך זו התמונה שהייתה בטלפון הקודם שלי, ברגע שאני פותחת את המסך נעילה אני רואה את כל האפליקציות שהיו לי בטלפון, היד שלי מתחילה לרעוד ואני נכנסת לגלריה, גוללת במהירות בתמונות ורואה את התמונות שלי עם האחיות שלו ועם אמא שלי.

אני מרימה את עיניי לראסל, "הטלפון שלך נשבר אבל הסים לא. ברגע שקרלוס ניקה את שברי הטלפון שלך שמתי לב לסים ביניהם ושמרתי אותו." הוא מסביר והסכר נפרץ מהמחווה של ראסל. בזכות זה שאני עומדת במדרגה אני מצליחה להיות יותר קרובה לגובה שלו. אני מחבקת את גופו העצום ועיניי דומעות.

"תודה ראסל." הוא קופא ומכחכח בגרונו, "יש לך חמש שניות להעיף את הידיים שלך ממני מיני אחרת אני אשבור לך את הטלפון." ראסל מאיים ואני מורידה את הידיים שלי ממנו אך דבריו עדיין לא פוגעים בזה שהוא החזיר לי את הדבר הכי חשוב לי.

"תודה." אני מודה לו שוב והוא לא עונה, הוא עובר לידי במדרגות והולך מכאן. ברגע שהטלפון ביד שלי החשק שלי לשמוע שירים הכה בי. אני נכנסת לרשימות שירים שאמא שלי הכינה לי ומרגישה הקלה.

הגיע הזמן לקחת את האוזניות ולחזור לעולם שבו אין בלייק ואין אף אחד אחר שיוכל לפגוע בי שם.