?? ???? ??????

- דילן-

אני מתחיל להבין איך היא עובדת.

אתמול, היא הייתה עדינה איתי.

לא עדינה כמו שמלטפים חתול או מחבקים ילד. עדינה במונחים שלה—דיברה ברוך, נגעה בי בזהירות, אפילו חייכה מדי פעם. זה היה... שונה. כמעט משכר.

אבל הבוקר, כשהתעוררתי, זה נעלם כאילו לא היה.

היילי ישבה מולי, נשענת בנינוחות בכורסה, סיגריה דולקת בין אצבעותיה. עשן הסתחרר סביב פניה, מטשטש אותן לרגע לפני שהתפזר. היא לא חייכה אליי. אפילו לא שמץ של חום.

רק הביטה בי.

כמו ציידת ששוקלת אם לשחרר את הטרף שלה או לקרוע אותו לגזרים.

"איך ישנת?" היא שאלה, הטון שלה אגבי, כמעט משועמם. אבל העיניים שלה? הן סיפרו סיפור אחר לגמרי.

"סדר," עניתי בזהירות, בוחן אותה בחזרה.

"יפה," היא נשפה עשן באוויר, ואז הרימה אליי מבט ממוקד. "היום אני רוצה לבדוק אותך."

משהו בי נדרך.

"לבדוק?" חזרתי אחריה, יודע שכבר אין לי דרך חזרה.

היא מחצה את הסיגריה בתנועה חדה וקמה על רגליה. "לראות כמה אתה באמת שייך לי."

היא לא חיכתה לתגובה. היא אף פעם לא מחכה.

"קום."

וצייתתי.

ברכב היה שקט, רק קול המנוע והתיפוף הקל שלה על ההגה.

היילי נהגה מהר, אבל רגועה. כאילו זה עוד יום שגרתי, לא רגע שיכול להגדיר את המקום שלי תחתיה.

אני, לעומתה, ישבתי דרוך.

ואז זיהיתי את המקום.המועדון של לוקה וקארלו.דם זרם חזק יותר בעורקיי.אני לא שייך להם. אני לא עובד בשבילם.
אבל היילי רוצה אותי כאן.
וזה מספיק.

הם חיכו לנו ליד הבר.

לוקה נשען על הדלפק בחיוך זחוח, זרועותיו משולבות. גבוה, מוצק, עם מבט של מישהו שנהנה לראות אנשים נופלים.

קארלו עמד לידו, פחות מוחצן, יותר מחושב. עיניים כהות וערניות, לוכדות פרטים קטנים.

כשהם הביטו בי, זה לא היה כמישהו ששווה יחס.

זה היה כמו להסתכל על חיית מחמד שמישהו גרר איתו.

"הוא נראה... בסדר," קארלו הרים גבה. "אבל זה לא אומר הרבה."

"בטח שהוא נראה בסדר," לוקה צחק. "אבל זה כל מה שהוא? יופי? כי אם כן, אני קצת מאוכזב."

היילי נשענה על הדלפק, זרקה בהם מבט לא מתרגש. "הוא יותר מזה," היא אמרה בשקט. "וזה מה שאנחנו הולכים לבדוק היום."