כל הלילה לא הצלחתי להירדם, היו שני שומרים ליד הדלת שלא עצמו עין ובחנו בחשדנות כל תנועה שעשיתי.
אז המשכתי לתכנן את התוכנית שלי: להיפטר מקאי ואז לברוח מכאן יחד עם אוליבר.
בזמן הקצר שאני פה הבנתי שקאי הוא החוליה הכי חזקה במאפיה הזאת.
״קחי.״ שומר אחד זרק אליי צלחת עם חביתה שנראתה דוחה.
אבל הייתי כל כך רעבה שהכרחתי את עצמי לאכול אותה רק בשביל להשתיק את הבטן המקרקרת שלי.
הדלת נפתחה, הרמתי את עיניי וקלטתי את אייזק, הוא היה נראה טוב מבדרך כלל. ״מה שלומך?״ הוא התקדם אל כיווני עם חיוך קטן.
״יכל להיות טוב יותר אם הייתי מקבלת ארוחה נורמלית, בגדים חדשים ומקלחת.״ אמרתי באנחה והתרוממתי על רגליי, משפשפת את ידיי מהאבק.
״הלוואי והייתי יכול לתת לך את זה, אבל קאי כל כך עצבני עליך שהוא אפילו לא הרשה לי לבוא לכאן, עשיתי את זה מאחורי הגב שלו אבל עוד מעט אני אצטרך ללכת.״ אייזק אמר בטון שקט ומדוכדך.
נשכתי את השפה התחתונה בכעס, ״על מה הוא כועס בכלל? הוא לא רגיל שאנשים מדברים אליו ככה? הוא חושב שהוא איזה מלך שכולם צריכים לשקשק מפחד ממנו ולהשתחוות בפניו? אני פאקינג לא מבינה את זה!״ הרמתי את קולי.
אייזק התקרב אליי, ״שקט, הוא יפגע באוליבר ואת לא רוצה שזה יקרה, נכון?״ הוא שאל בלחש.
שכחתי לגמרי מהאפשרות הזאת, לא אכפת לי שהוא יהרוג אותי, אבל מה אם הוא יהרוג את אוליבר? את אחי התאום שאני כל כך אוהבת?
בלעתי רוק, ״נכון.״ עניתי בחוסר ברירה, ״אבל אתה חייב לדבר איתו, אין מצב שאני הולכת להיות כאן כל היום, אני אפילו מעדיפה ללכת להתאמן עם ג׳ניפר.״ שילבתי את ידיי זו בזו.
אייזק הנהן בהבנה, ״אני אנסה לעשות מה שאוכל, אני לא מבטיח אבל כלום.״ הוא הודיע לי.
-
עברו כמה שעות, הדלת נפתחה והתקדמתי אליה בציפייה לראות את אייזק, אבל מיד נרתעתי לאחור כשקלטתי שקאי הוא זה שנכנס למחסן ומבט רצחני וחדור מטרה השתקף בעיניו.
״תתארגני.״ הוא זרק לכיווני שמלה בצבע שחור.
״מה?!״ שאלתי כלא מבינה, בוחנת את השמלה ואז את פניו המתנשאות.
״להתארגן זה אומר להתלבש. את יודעת, כשמחליפים לבגדים אחרים.״ הוא הסביר כאילו אני טיפשה ורציתי לתת לו אגרוף לפרצוף.
״להתארגן לאן?״ הדגשתי את השאלה שלי.
קאי חייך בערמומיות, סובב את גבו ועזב את המחסן. מותיר אותי מבולבלת ועם מלא שאלות.
בחנתי את השמלה הקצרה עם מבטי וגלגלתי את עיניי.
זה עוד כמה שבועות יגמר, סקיילר.
אמרתי לעצמי שוב ושוב.
״תסתובבו בבקשה, אני לא מעוניינת שתראו אותי מחליפה בגדים!״ התעצבנתי על שני השומרים שהמשיכו לעמוד מול הדלת עם הבעת פוקר פייס, שניהם שילבו את ידיהם והסתכלו עליי.
בלית ברירה נאלצתי להוריד את הבגדים מולם ולהחליף אותם בשמלה הנוראית שקאי הביא לי, משום מה זאת פעם שנייה שהמטומטם הזה מביא לי בגדים שקטנים עליי במידה או שתיים.
השמלה הייתה שחורה וקצרה מידי, היא הייתה חסרת כתפיות וזה גרם לי להרגיש עוד יותר לא בנוח, למזלי לא היה לה מחשוף רציני.
״וואו, את הורסת!״ שמעתי קול מאחוריי והסתובבתי בבהלה, קולטת את ג׳ניפר שהתקדמה אליי עם חיוך, שמתי לב גם למוצרי האיפור שהחזיקה בידיה.
״מה לעזאזל קורה כאן? את יכולה להסביר לי?״ שאלתי בזעם.
ג׳ניפר נעצרה מולי והעבירה יד בשיערה הבלונדיני, ״קאי כבר ידבר איתך על הכל, כשתהיו בדרך לשם.״ היא הסבירה לי בקצרה ופתחה פלטת צלליות.
הרגשתי את האוויר אוזל מראותיי, ״מה זאת אומרת ׳תהיו׳? את לא תהיי שם? ומה לגבי אייזק?״ שאלתי בפאניקה.
״רק את וקאי תהיו שם.״ היא הפילה את הפצצה שגרמה לקצב פעימות ליבי להשתגע, היא התקרבה אליי והתחילה למרוח על פניי משהו שהיה נראה כמו מייקאפ.
ניסיתי להירגע, אבל לא הצלחתי. אייזק הוא זה שהגן עליי עד עכשיו וג׳ניפר הייתה כל כך נחמדה, מה אני אעשה בלי שניהם? איך אני אתמודד לבד עם קאי? ויותר מזה, למה הוא נתן לי ללבוש את השמלה החושפנית הזאת? מה הוא מתכנן לעשות לי?
ג׳ניפר סיימה לאפר אותי והכריחה אותי להסתכל במראה, למרות שהייתי נראית שונה ויפה מבדרך כלל, לא התרכזתי במראה שלי כי הדאגות לא עזבו אותי לרגע.
שני השומרים הובילו אותי אל היציאה מהמקום, בחנייה עמד ואן שחור ומבריק, נאלצתי לעלות במדרגות ולשבת שם, בדיוק ליד קאי.
בלעתי רוק כשראיתי שהוא בוחן אותי מכף רגל ועד ראש, אני מבינה מה הולך לקרות כאן, ״אתה מתכנן לאנוס אותי? כי אם כן, אז אני-״ התחלתי לדבר ודמעות עלו בעיניי.
הוא הסתכל עליי עם גבות מכווצות, ״מי את חושבת שאני לעזאזל?!״ הוא קטע אותי, ״אני רוצח אומנם אבל אנס אני לא וזאת פעם אחרונה שאת אומרת שטות כזאת, אחרת זה לא יגמר טוב.״ הוא התרגז וסובב את פניו אל החלון.
אני מקווה שהוא אומר את האמת, כי אני מעדיפה למות מאשר לשכב עם בן אדם כמוהו.
הסתכלתי גם אני על החלון, כל החלונות בואן הזה היו מכוסים בוילונות שחורים ואני הסקתי שזה בגללי, הם מפחדים שאני אדע איפה הם גרים.
״אז לאן אנחנו הולכים?״ שאלתי אותו בחוסר חשק, בעודי מסדרת את השמלה ההדוקה בפעם המאה, הרגשתי כל כך לא בנוח איתה.
״המשימה הראשונה שלך מתחילה.״ הוא התחיל לדבר מבלי להפנות את מבטו אליי, ״אנחנו נוסעים לנשף מסיכות של מאפיה אחרת, את באה בתור בת זוג שלי.״ הוא סינן ברוגז ולפי הטון שלו הבנתי שגם הוא לא מרוצה, בדיוק כמוני. ״ואם את רוצה שאוליבר שלך ימשיך לחיות את תעשי כל מה שאני רק אגיד לך.״ הוא הסתכל לי בעיניים, העיניים הכחולות שלו היו ריקניות וחודרניות, אני יכולה להישבע שלבן אדם הזה אין שום לב.
הנחתי את ראשי על החלון, מתאפקת לא לבכות. זה היה כל כך מייאש, ההורים שלי בטח מפחדים ומודאגים מאוד. רציתי לדעת מה קורה בעולם הרגיל, המשטרה מחפשת אחריי ואחרי אוליבר? או שכל תקווה נאבדה להם? אולי כולם חושבים ששנינו מתים?
עברו כמה שעות של נסיעה מייגעת עד שלבסוף הגענו. קמתי מהמושב והתחלתי להתקדם אל היציאה מהאוטובוס עד שקאי תפס את ידי ומשך אותי, הוא העמיד אותי כמה סנטימטרים מולו והושיט אליי מסיכת עיניים שחורה, ״תשימי אותה וכדאי לך מאוד לא לעשות שטויות שם.״ הוא הורה עליי, שמתי את המסיכה סביב עיניי וירדתי אחריו מהואן.
הוא אחז בידי והלכנו יחד כשכמה משומרי הראש שלו מאחורינו, ״אז מה בדיוק אני אמורה לע-״ התחלתי לדבר עד שקאי השתיק אותי.
״שקט, במקומות האלו לא מדברים.״ הוא אמר ביובש ואני גלגלתי את עיניי כלפיו. השומר של המקום סרק אותי ואת קאי בעזרת המכשיר ולאחר מכן נתן לנו להיכנס.
קאי עטה סביב עיניו מסיכה שחורה שהדגישה את עיניו, ״תעדכנו אותי ברגע שאתם רואים אותו.״ הוא הראה לי ולשומרים שלו תמונה של איזשהו בחור שנראה אפילו צעיר יותר ממני.
״א- אוקיי.״ עניתי בהיסוס.
קאי הידק את אחיזתו בידי, כאילו אנחנו איזה זוג. הלוואי שכולם כאן היו יודעים כמה אני צריכה עזרה. המבטים של האנשים ברחבת הריקודים הופנו אל קאי, מבטים גדושים באימה. מה בבן אדם הזה גורם לכולם לפחד ככה?
המוזיקה החזקה הדהדה ברחבי האולם ואנשים עם מסיכות רקדו בכל מקום, חיפשתי עם עיניי את אותו הבחור, אני חייבת לעשות את זה בשביל לקנות את אמונו של קאי ואז כשהוא לא יצפה לזה, אני אתקע לו סכין בגב. תרתי משמע.