דיברנו הרבה. בטלפון, בהודעות. אבל תמיד הוא התקשר ממספר חסום.
אבל לא אמרתי על זה כלום. הוא החבר היחיד שהיה לי. היחיד שהבין אותי ובאמת יכלתי לדבר איתו על הכל.
הרגשתי ביטחון איתו. אפילו שאני לא מכירה אותו מעבר. אבל לא היה לי אכפת.
אני אפילו (!) מסכימה לו לקרוא לי בל
עניתי לטלפון מימנו
"מכירה תהרגשה שאף אחד לא מבין אותך?" הוא ישר דיבר. היה נישמע מוטרד
"טוב. כן, רוב הזמן."
"באמת שאחרי השיחה איתך אתמול הרגשתי הרבה יותר טוב! את היית היחידה שהבינה אותי, היחידה שתמיד מבינה אותי."
"אותו דבר לגבייך.
זאת הייתה הדרך שלך להגיד תודה?"
"אפשר להגיד..."
"בבקשה"
***
אני מבטיחה שעוד מעט יתחיל הסיפור ליהיות מותח ומעניין יותר.
תודה לכל הקוראות <3
