Just Text Me- L.p (Completed!)

תודה, תודה, תודה על 500 צפיות, הנה הפרק, כן, הוא הפרק האחרון אבל תצפו לאפילוג :)
אוקיי, הפרק יהיה יהיה משולב עם הודעות וגם רגיל, מצטערת על הבילבול.

'את/ה: אמא?'

'אמא: כן מותק?'

'את/ה: חזרתי הביתה! את לא מבינה איזה מדהים הוא, הוא מתחשב, מתוק, חכם ודואג, אני חושבת שהוא מתאים בשבילי.'

'אמא: מתוקה, זה מדהים! אני ככ שמחה בשבילך, אני חייבת לרוץ, תדברי איתי מאוחר יותר.'

אני סוגרת את מסך הטלפון, צופה בתוכנית שבדיוק משודרת עד שהודעה נשמעת מהטלפון.

'חרא מהלך: אני יודע שהבטחתי.'

'חרא מהלך: אבל אני לא יכול יותר.'

'חרא מהלך: אני חייב לדעת מה שלומך.'

'חרא מהלך: בבקשה תעני.'

'את/ה: מצויין אפילו פגשתי מישהו, בחור.'

'חרא מהלך: הו, את יכולה לפתוח את הדלת?'

'את/ה: מה לעזאזל? לא.'

הדלת נפתחת.
ליאם עומד בכניסה​ לבית ואני לא יכולה לעצור את הנשימה החדה שאני לוקחת.
מה לעזאזל הוא עושה פה?

"אני לא חשבתי לעשות את זה ככה, אני שכרתי את הדירה לייד, בתקווה שתשימי לב לא חשבתי שכבר תכירי מישהו, לא חשבתי בכללי.
אני אוהב אותך, אוקיי? אני ניסיתי לעשות מה שאמרת, ניסיתי להתרחק.
זה עבד בדיוק לדקה, את שינית אותי, אני הלכתי וביקשתי סליחה מכל ילד מזורגג שפגעתי בו.
אני אוהב אותך, את כולך, אני יודע שבמקום כלשהו גם את אוהבת אותי, את החיים הזה, החיים הנחמד, אני מצטער, אני חושב שאני אלך עכשיו."
הוא עומד שם, שנינו בוהים אחד בשני, אכזבה ניכרת בעיניו, הוא מניח את זר הורדים על מפתן הדלת ונתחיל ללכת.

אני שונאת אותו, באמת.
אבל אוהבת כפול שתיים.
לעזאזל אני לא יכולה לתת לו ללכת!

אני רצה, מדלגת על מדרגה בכל פעם, עיניי תופסות את דמותו שעומדת לצאת מדלת הבניין, בלי הסברים, או מילים, אני רצה, מסובבת אותו, ומנשקת אותו.

הלהבה שבוערת בי רוצה עוד, היא צמאה אליו, הזמן הזה היה ארוך מידי, אני אוהבת אותו, אני בטוחה בזה.

הוא מעביר את שפתיו לצווארו, מוצץ נקודה בין עצם הבריח אל הצוואר, גורם לי לגנוח בעודי מגחך, מנתק את שפתיו מצווארי וממקם אותם על שפתיי.

לפתע אני שוכחת מהכל, שוכחת מכך שאנחנו באמצע הלובי, שוכחת מכך שפגשתי בחור, שוכחת מכך שאני מתנשקת עם הילד שבריין אותי.

ויותר מזה- אני אוהבת את זה.

הסוף.
ועכשיו באמת.
אבל תצפו לפרולוג- שבו יהיו כמה מילות סיום ובשורה מרגשת!