"הגיע הזמן" ג'סיקה אמרה לדון שבדיוק החליפה את שמלתה לחולצת ספורט שחורה וטייץ שחור, כך שהיא לא תבלוט בחשכה.
הן יצאו אל מחוץ למקלט מחזיקות ידיים, יודעות שלא משנה מה יקרה, עדיין יהיה להן אחת את השנייה והן לא יתנו לאף אחד להפריד בינהן.
פנס כוון אליהן. גילו אותן. ג'סיקה טעתה. הם עקבו אחריה.
שלושה אנשים זינקו לקראתן והן התחילו לרוץ. ג'סיקה ידעה שאין להן סיכוי, דון לא מהירה מספיק, במוקדם או במאוחר הן יצליחו לתפוס אותן.
"בואי נעצור. זה כבר אבוד" ג'סיקה אמרה לדון ודון הנהנה בראשה בהסכמה ושתיהן עצרו,
שלושת הגברים הביטו בהן מבולבלים, כנראה לא ציפו מהן להיכנע כל כך מהר, בטח לא אחרי חצי שנה שהן הצליחו לברוח, אבל הן ידעו מתי צריך להרים ידיים ולוותר, ועכשיו כבר לא הייתה להן ברירה.
"לכמה זמן חשבתן שתוכלו לברוח?" הן שמעו קול מאחוריה והסתבבו, זאת הייתה המנהלת של הפנימייה שבה גרו, הפנימייה שממנה ברחו.
הן שתקו. היה להן הרבה מה לומר אבל הן בחרו לא לדבר.
"אתן תעברו פנימייה" הן שמעו קול נוסף, קול לא מוכר של גבר,
"סוף סוף" ג'סיקה אמרה בנימה עוקצית ודון צחקה,
"אתן תצטרכו להיפרד מכל החברים שלכן" לואיסה, מנהלת הפנימייה, אמרה.
היה נשמע שהיא מנסה להקניט אותן.
"כבר עזבנו אותם, זוכרת שברחנו?" דון אמרה וגיחכה לעצמה בגאווה.
"אתן תיכנסו לרכב בעצמכן או שנצטרך להכניס אותכן?" הקול הלא מוכר שאל והן נכנסו לרכב.
"לאיפה נעבור?" ג'סיקה שאלה והיה אפשר לשמוע בקולה שהיא מעט מוטרדת.
היא ידעה את ההשלכות של הבריחה שלהן, אבל המחשבה על מעבר למקום חדש קצת הלחיצה אותה.
"פנימייה בצפון, על החוף, קוראים לה 'מונלייט ביץ סקול'." לואיסה אמרה.
"סוף סוף נלך קצת לים" דון אמרה כששמה לב שג'סיקה מתוחה מעט.
ג'סיקה חייכה לעצמה, הן ממזמן לא הייתה בים, שנה וחצי בערך, המחשבה שהיא תוכל ללכת כל יום לים עודדה אותה.
"אתן צריכות לארוז עד מחר" לואיסה אמרה.
דון הייתה כל כך שמחה באותו הרגע. כמה שהיא חיכתה כבר לצאת מאותה פנימייה שהן היו תקועות בה כל כך הרבה זמן, היא ידעה שיכול להיות קשה להסתגל למקום חדש ולאורח חיים חדש אבל היא הייתה בטוחה שזה יהיה שווה את זה. ואם לא, הן פשוט יברחו משם.
"מי זה האיש הזה?" דון שאלה את לואיסה בחוסר נימוס,
"הוא המנהל של הבית ספר החדש שלכן" לואיסה ענתה לה,
"אין לך בית ספר לנהל? מה אתה עושה פה?" דון שאלה בנימה עוקצנית והוא צחק, היא לא ציפתה ממנו שהוא ייצחק, מנהלים ומורים אף פעם לא הבינו את ההומור שלה.
"אתן תהיו חלק מהבית ספר שאני מנהל, אז אני פה" הוא ענה לה בצורה נחמדה.
היה נראה שלואיסה מעוצבנת מהדרך שבה דיבר עם דון, אך היא לא אמרה כלום.
כשנכנסו לפנימייה הן יכלו לראות את המנהל החדש שלהן. הוא היה גבוה, השיער שלו היה חום שטני, הפנים שלו היו מלאות בנמשים והוא נראה בשנות ה-30 לחייו.
"אתן רוצות שאני אבוא לעזור לכן לארוז?" המנהל החדש שלהן הציע,
"כן תודה" דון ענתה בשמן, היא ידעה שאם היא תיתן לג'סיקה לענות היא תענה שלא, אבל דון לא חשבה שהיא יכולה לפספס הזדמנות כזאת להכיר את המנהל שלהן. הרי ברגע שמכירים, ואפילו מעט, בן אדם כלשהו, הרבה יותר קל לשלוט בו, ומה יכול להיות יותר טוב מלהתחיל ללמוד בפנימייה על הים כשהן יכולות לשחק קצת ברגשות של המנהל שלהן.
"אני ג'סיקה וזאת דון" ג'סיקה הציגה את עצמה ואת דון בזמן שהן הלכו לחדר,
"יש דרך להבדיל בינכן?" הוא שאל והם החליפו חיוכים, הן ידעו לנצל היטב את העובדה שהן זהות.
מה שהן לא ידעו זה שאיכשהו, הוא כבר מצליח להבדיל בינהן. הוא פשוט בחר לא לומר על זה כלום בנתיים. יכול להיות שרק כרגע הוא מבדיל בינהן כי הן לבושות שונות והתסקורת של ג'סיקה מעט מבולגנת יותר משל דון.
"אתה תלמד עם הזמן" דון אמרה את הקלישאה הידועה וג'סיקה חייכה אליה. שתיהן חשבו שהוא לא יילמד עם הזמן, כי אף אחד לא הצליח. אם הן ירצו שלא ידעו מי זאת מי, אז לא ידעו.
"הצמידים שלכן שונים קצת, לא?" הוא שאל והן היו מופתעות מכך שהוא שם לב. מעט מאוד אנשים שמו לב לזה. על הצמיד של ג'סיקה היו חרוז אדום ועל הצמיד של דון היו חרוז כחול.
הצמידים האלו הם הדבר האחרון שנשאר להן מההורים שלהן. הן לא ידעו דבר על ההורים שלהן, רק שהם מסרו אותן כשהן היו תינוקות והשאירו להן את הצמידים האלו אצל לואיסה.
את הצמידים הן קיבלו מלואיסה המנהלת לפני חמש שנים, כשחגגו יום הולדת עשר, לפי מה שלואיסה אמרה כשהן הגיעו לפנימייה ביקשו ממנה למסור להן את הצמידים רק בגיל עשר, ושמאוד נדיר שדבר כזה קורה..
הן לא ידעו למה הן קיבלו את הצמידים רק ליום הולדת עשר אבל הן החליטו לא להתעסק בזה, הרי בסופו של דבר הסיכויים שהן יקבלו תשובות קטנים מאוד וחבל על המאמץ.
"כן" דון ענתה לו בנימה יבשה, והוא הבין שהן מעדיפות להעביר נושא.
זה לא שכאב להן על ההורים שלהן, לפחות ככה הן טענו. הן פשוט לא העדיפו להתעסק עם דברים שלא מובילים לשום דבר, והצמידים האלו לא מובילים לכלום. סתם צמידים שרשומים עליהם השמות שלהן ויש עליהן איזה חרוז.
כשהם הגיעו לחדר חיכו לבנות שתי מזוודות על המיטות, הן פתחו את הארונות שלהן ורוקנו את כל מה שהיה בתוכם לתוך המזוודות.
המנהל, שאמר שיעזור להן, הסתכל על התמונות שהיו תלויות להן על הקיר, תמונות של שתיהן ושל כל אחת לבד.
הוא הוריד את התמונות מהקיר למסר אותן לג'סיקה שבדיוק סיימה להכניס את הבגדים שלה למזוודה.
"תודה" ג'סיקה אמרה לו ודון הסתובבה לראות מה היא פיספסה.
"אז מה כל כך שונה בפנימייה הזאת שלך" דון שאלה את המנהל,
"אני חושב שעד שלא תגיעו לשם לא תצליחו להבין" הוא ענה והן החליפו מבטים משועשעים.
עשר דקות לפני שסיימו לארוז המנהל עזב אותן לבדן.
הן שכבו שתיהן ביחד על המיטה של דון והביטו לתקרה,
"את חושבת שיהיה לנו טוב שם?" ג'סיקה שאלה את דון,
"אני לא יודעת... אבל מקסימום אם לא, נברח שוב. זה לא יכול להיות כל כך מסובך" דון ענתה לה.
הבריחה שלהן הייתה קלה באופן שהפתיע את שתיהן. הן פשוט טיפסו מעל הגדר ויצאו, אף אחד לא ראה אותן ואף אחד לא ידע לאן הן נעלמו.
הן לא נפרדו מהחברים שלהן כמו שהן רצו להיפרד מהם כי הן ידעו שכל דבר כזה יכול להחשיד, אבל הן בהחלט זוכרות, כל אחת מהן, את הפעם האחרונה שבו ראתה את החברים שלה.
"את רוצה שנלך להיפרד וניפגש כאן בחדר אחר הצהריים?" דון הציעה וג'סיקה הנהנה בראשה.
למרות שהשעה הייתה רק חמש בבוקר הן קמו והלכו כל אחת לאחד מהחברים שלה.
"דון מה את עושה פה?!" אלי חברתה של דון אמרה לה ועטפה אותה בחיבוק גדול ודון נזכרה עד כמה אהבה לבלות איתה.
"אני אלך לקרוא לכולם, תחכי פה" אלי אמרה לה, הושיבה אותה על מיטתה וחזרה לאחר מספר דקות עם חמשת החברים הכי טובים הנוספים של דון.
"כריס תפתח כבר" ג'סיקה צעקה על הדלת וכריס פתח לה את הדלת מנומנם,
"ג'סי?" הוא שאל בפליאה, "מה את עושה פה?",
"ציפיתי לקצת יותר התלהבות" היא אמרה לו והוא צחק,
"אז פעם הבאה תגיעי בצהריים ולא בבוקר" הוא ענה לה וחיבק אותה.
"התגעגענו אלייך פה" הוא אמר לה,
"גם אני התגעגעתי אליכם" היא אמרה לו, "אתה רוצה שנלך להעיר את השאר?" היא הציעה,
"בעיקרון לא. אני מעדיף להיות עם החברה הכי טובה שלי שלא ראיתי חצי שנה לבד אבל אני לא אנוכי ואני אתן לכולם להנות ממך" הוא אמר וג'סיקה צחקה.
"אני צריכה לספר לכם משהו" דון אמרה לחברים שלה שהיו מרותקים לסיפור הבריחה שלה ושל ג'סיקה שסיפרה להם עד לרגע הזה,
"אנחנו עוזבות היום, אני וג'סיקה עוברות לפנימייה אחרת" היא אמרה והם הביטו בה חסרי הבעה, לא ידעו איך לעכל את העובדה שרק הרגע דון חזרה והיא כבר עוברת.
"כריס אני רוצה לומר לך משהו לפני שאני מספרת לכולם" ג'סיקה אמרה לכריס בדרכם לחדר של לואי וג'יימס,
"אני ודון עוברות פנימייה. אנחנו נעזוב כבר היום" היא אמרה לו וראתה איך החיוך יורד במהירות מפניו.
הוא כל כך שמח לראות אותה סוף סוף אחרי כל כך הרבה זמן ועכשיו היא שוב עוזבת. והפעם כנראה שלתמיד.
"את לא יכולה לעזוב אותנו שוב!" אלי אמרה לדון ונשמעה פגועה, מבולבלת וכועסת.
"זה שאני עוזבת לא אומר שננתק את הקשר! אנחנו נדבר בטלפון כל יום! כולנו!" דון ענתה לה, מנסה לעודד.
"את כדי כך שונאת אותי?" כריס אמר וצחק לעצמו בצורה מאולצת, כי העובדה שג'סיקה, החברה הכי טובה שלו, תעזוב, והפעם באמת, לא הייתה קלה לו. והכחשה של הרגשות שלו הייתה הדרך שלו להתמודד.
ג'יין, חברתה של דון חייכה אליה ואל אלי חיוך מאולץ,
"דון צודקת. יהיה בסדר" היא אמרה ושברה את השתיקה שהייתה כבר דקה ארוכה.
"כריס אנחנו אף פעם לא נפסיק להיות חברים" היא אמרה לו,
"אתם בלתי נפרדים" היא אמרה בחיקוי מצוין של לואיסה המנהלת, שנהגה לומר להם את זה הרבה והוא צחק.
את כמה השעות הבודדות והקצרות שנשארו להן, הן העבירו כל אחת עם החברים שלה.
"סיפרת לכריס שאת עוזבת?" דון שאלה את ג'סיקה,
"כן, הספקתי לספר גם למייק ואנג'לה. הם לא מאוד התלהבו" היא ענתה לה,
"מה איתך? סיפרת לחברות שלך?" ג'סיקה שאלה,
"כן... גם הן לא אהבו את הרעיון שאנחנו עוזבות. אבל זה יהיה בסדר, אנחנו נסתדר" דון אמרה לג'סיקה.
הייתה דפיקה על הדלת.
ג'סיקה קמה לפתוח את הדלת והמנהל היה שם,
"הגיע השעה" הוא אמר להן בחיוך והן לקחו את המזוודות שלהן והלכו אחריו.
הנסיעה הייתה ארוכה, לקחה לפחות שלוש שעות. הן גילו איך קוראים למנהל - דיימון, הוא בן 35, נשוי ויש לו ילד אחד. הן הופתעו מרמת הפתיחות שלו איתן. על לואיסה הן כמעט ולא ידעו דבר, אבל הוא לעומתה, הוא דיבר איתן בחופשיות.
"הגענו" הוא אמר להן והן יצאו מהמכונית.
היו לפניהן כמה מבנים קטנים, שחיברו בניהם שבילים יפיפים שנחו בתוך החול וחלקות הדשאים הסינטטים. את הים הן לא ראו אבל שמעו מרחוק את רעש הגלים המתנפצים.
חבורות של ילדים ישבו על הספסלים ועל הדשא המדומה, והיה נראה להן באותו רגע, שהן סוף- סוף הגיעו לחופש שחיכו לו כל כך.
אז זה היה הפרק הראשון מקווה שאהבתם..
אני אשמח מאוד שתרשמו לי בתגובות מה אפשר לשפר לדעתכם ובגלל שאתם כל כך החלטתי להביא לכם שתי (!) הצצות לפרק הבא
~נמחק כי הפרק השני הועלה~
אני חייבת תודה ענקית לטוטיטה שלי, שחוץ מזה שהיא בנאדם מדהים היא מתרגמת לי את הסיפור ונותנת לי הרבה טיפים 19tay19 ואני גם אתייג את גולי כי היא ביקשה חח tatataaaaa