The Other Half Of Me

ישבתי בכיתה על הכיסא שלי עם הראש על זרועותיי, בעוד עיניי סגורות.
ארבעה שיעורים עברו ואני רק חושבת איך אצליח לברוח מכאן כך שישלחו אליי צוות חיפוש רק אחרי שאהיה ממש רחוקה מכאן, מהפנימייה המקוללת.
"היי את! אני מדברת אלייך!" הקול של הבחורה חדר כמו הד למוחי וחילחל חזק רק כשממש התרכזתי.
הרמתי את ראשי והבטתי בעינייה של נלי.
היא שילבה את ידייה, כשפניה כעוסות ואומרות רק צרות. קמתי ממקומי, מוכנה ללכת.
"אני לא מעוניינת במה שיש לך להציע" אמרתי, עוברת לידה.
"שמעתי שהיית חולה, אז חשבתי אולי לבוא לבקר אותך, לעזור לך להחלים, רק חבל שלא הצלחתי" אמרה, קולה נשמע מזויף, אפילו מרחם, ואני הסתובבתי.
"אה באמת? חבל, הייתי קופצת מאושר רק מלראות את הפרצוף שלך" אמרתי בציניות גלויה, גם משלבת את ידיי.
נלי ניסתה להעמיד פנים שדבריי לא הזיזו לה אבל ראיתי את צד השפה שלה זז ועיניה התכווצו מעט.
חייכתי בבוז, "יש לך עוד משהו להגיד?" שאלתי.
"את יודעת למהה לא הצלחתי לבקר אותך? כי ראיתי שכבר יש לך מבקרים" אמרה, ופניה כאילו מחכות להסברים.
לרגע לא הבנתי על מה היא מדברת עד שנזכרתי שכל הסכסוך שלי איתה החל בגלל הרגשות שלה לעידן.
גלגלתי עיניים, "אוח את מתכוונת ללוק? אה כן....ועידן?" שאלתי, חיוכי המלגלג גדל כל רגע, "אני חייבת להודות שאני מאוד אהבתי את הביקורים שלו, הוא אפילו חלק איתי המון דברים...אישיים" הוספתי, יודעת שזה רע שאמרתי את זה, אבל זה חלקית נכון, עידן באמת אמר לי דברים על חיי או מה שלא יהיה וגם גיליתי מעט דברים עליו.
"את חתיכת..." נלי הייתה על היכון להתנפל עליי עד שמישהו תפס בזרועי ומיהר להסתיר אותי מאחוריו. זה היה מייק.
הבטתי על גבו וצעדתי צעד אחורה.
"הי הי בנות, לא צריך להתחיל כאן מכות או מלחמת חתולות, אני פה לשרותכן" אמר מייק וצחק בזמן שהוא מנסה להרגיע את נלי ולהרחיק אותה ממני.
"אל תתערב מייק!" צעקה אליו נלי ונעמדה על מקומה, "זוז הצידה!"
"את יודעת שזה לא ילך לקרות אז למה להתאמץ?" שאל וחייך את החיוך החייכני שלו שכמעט חשף גומות.
עיקמתי את הפנים שלי והבטתי מסביב, כמה תלמידים בהו בנו וזה הדבר האחרון שרציתי שיקרה - עוד תשומת לב.
"אם את תתקרבי לעידן אני אתלוש לך את כל השיערות שמעת?!" היא צעקה.
הבטתי במבט אטום על גבו של מייק והזזתי אותו מעט הצידה בכדי להביט בנלי, "למה נראה לך שהוא מעניין אותי?" שאלתי ויצאתי מהכיתה, מתעלמת מהקריאות של מייק מאחוריי.
"את לא באמת דלוקה על עידן נכון?" שאל מייק, שהשיג אותי בריצה בדיוק כשיצאתי לחצר ליד ביה"ס. לא נשמע היה שהוא דואג אלה יותר בכיוון של מתעניין רציני, למרות שהחיוך היה מרוח על פניו מאוזן לאוזן.
הנדתי את ראשי בלי לחשוב על הנושא, לא הייתה סיבה שאהיה דלוקה על עידן וגם לא תהיה.
"ומה אם כן?" עניתי לו בשאלה.
הוא צחק, "כי התחרות קשה" אמר ואני נעצרתי להביט לראות אם הוא אכן רציני או לא.
"זה סוג של התגרות? כי אני באמצע משהו...ואם תתחיל להציק לי אני אקרא לעידן בשביל "לנקות את האוויר" אמרתי בכעס והמשכתי ללכת לספסל הכי רחוק מהבניין של ביה"ס.
רציתי לבדוק אם יש כאן יציאה נוחה ודיסקרטית יותר מאשר הכניסה הראשית ויהיה נחמד אם לא יראו אותה מהבניין או מהמגורים, שלמעשה הכול מוקף בגדר מברזל דיי גבוה- אמרתי כבר בית כלא?
"ובאמצע מה בדיוק אם מותר לשאול?" שאל מייק, עדיין עוקב אחריי.
העפתי מבט לכיוונו וברגע שהסתובבתי להמשיך ללכת קדימה, התנגשתי במישהו ועפתי אחורה ממש אל זרועותיו של מייק.
מייק צחק, "אם רצית שאתפוס אותך היית אומ..."
הרמתי את מבטי ומהר התנערתי מאחיזתו.
מולנו עמד נער לא מוכר בעל שיער שחור שכיסה את מצחו ואת עיניו כמעט ועל אפו משקפיים מרובעים שחורים. הוא לבש חולצה לבנה, מכנסיים שחורים ובידיו ערימת ספרים.
"היי אחי מצטער על זה, מה אתה עושה פה ועוד עם הספרים?" התערב מייק, לפני שהוצאתי מילה, בהיתי בבחור שעיניו הביטו ישירות לתוך עיניי, למרות שמייק פנה אליו.
"אני מחפש..." הוא החל לומר, קולו עמוק אבל רגוע, הוא ניער את ראשו מעט ואז הביט במייק שפתאום תפס משום מה בזרועי, "מחפש את הסיפרייה, יש לכם מושג איפה היא?" שאל.
מייק הנהן וסימן לו לכיוון הסיפרייה שלמעשה הייתה מאחוריו.
ליים הנהן והביט לכיווני פעם נוספת, "אנחנו...מכירים?" שאל עם מבט שנראה מאוד מבולבל.
הנדתי את ראשי, פתאום שמה לב שאני בוהה בו יותר ממה שצריך, "לא ומצטערת, לא שמתי לב לאן אני הולכת" אמרתי וניסיתי להוריד את אחיזתו של מייק בזרועי ללא שום הצלחה.
ליים הנהן והלך מאיתנו תוך כדי שהוא שולח מבטים קטנים אחורה, כאילו הוא לא בטוח בעצמו.
הצלצול לסיום ההפסקה הארוכה נשמע ברקע וניערתי בחוזקה את ידו של מייק מזרועי.
"מה נסגר איתך?!" שאלתי בכעס.
החיוך שלו חזר והוא משך בכתפיו, "לא רציתי ששוב תיפלי, אז מה התכנית?" אמר, בעודו גורם לי לתהות למה הוא בכלל מתעניין.

הערב הגיע, הבנות התיישבו על המיטה שלי וחייכו אליי.
"אז מה עידן ולוק רצו ממך?" הלנה שאלה ומלאני הנהנה כשחיוך ענקי על פניה. מאי הייתה שקועה בספר שלה, אבל עדיין הרימה מבט בשביל להציץ בי.
"שום דבר, למה אתן מתכוונות?" שאלתי.
"בחייך, כל ביה"ס מדבר על הריב הקטן שלך ושל נלי, קרה משהו?" שאלה מלאני.
הנדתי את ראשי, "לא, הם באו פשוט לדבר איתי על דבר מה" אמרתי
מאי לקחה אחת מידי, "ואיך את מרגישה?" היא שאלה עם חיוך מודאג.
"בסדר תודה" עניתי.
הבנות היו נורא נחמדות אליי, אבל לא הרגשתי שיכלתי באמת לספר להן על מה שקרה לי היום לפנות בוקר ומה שדיברתי עם לוק ועידן, כי אם זה נכון מה שהם אמרו, יש סיכוי שגם הבנות האלה הם חלק מהעבר שלי והמפחיד הוא שלמעשה אני זאת שאחראית על מחיקת חיהן, במקומם אני לעולם לא הייתי סולחת.
"הכול בסדר? את נראת קצת מצוברחת" שאלה הלנה, כשאז נשמעה דפיקה על הדלת.
"כן?" צעקה הלנה, היא קמה מהמיטה שלי וניגשה לפתוח את הדלת.
גברת גייבסון נכנסה לביתן שלנו והביטה בי, "מפני שעברו עלייך כמה ימים מאוד....מעניינים אז נדחו העונשים שלך, אבל מחרתיים בבוקר את הולכת לבלות עם ויברפוק כדי להשלים פערים, האם זה מובן?" שאלה.
"שיהיה" עניתי
ג.גייבסון הזעיפה את פניה, "עני כמו שצריך גברת ווין, אני מחכה".
נאנחתי בעצבים, "כן גברת גייבסון הבנתי גברת גייבסון, שיהיה לך לילה טוב גברת גייבסון" עניתי בחיוך מתוק כמעט והיא היסתובבה ויצאה מהביתן כשהיא ממלמלת מילים לא מובנות.

ברגע שכל הבנות נרדמו החלטתי לקחת את הדברים לידיים. לא מצאתי דרך יציאה, אבל אני הולכת לאלתר בשטח.
לקחתי את התיק גב שאמי ארזה בו חפצים ודברים קטנים אחרים שלאחר מכן ארזה במזוודה; שמתי שם דברים נחוצים שיספקו אותי למספר ימים והבטתי סביב החדר הגדול והחשוך.
השבוע הזה היה סיוט מבחינתי ואני רוצה לעוף מכאן כמה שיותר מהר, אבל הבנות האלה באמת דואגות לי ויהיה לי חבל לאבד קשר איתן. לכן שמתי פתקית קטנה בתוך מגרה בשידה של הלנה ובה כתבתי את מספר הטלפון הבייתי של הבית שלי שמקווה שאוכל להגיע אליו בזמן לפני שיגלו שאני איננה ולבסוף יצאתי מהביתן.

●●●

המשך יבוא...
הפרק קצר יחסית לפרקים אחרים, אבל מקווה לפרסם את הפרק הבא ביומיים הקרובים!
ושוב תודה על ההצבעות והתגובות מעריכה בכל ליבי על כל תמיכה אפילו הכייי קטנה בסיפור♡♡♡