The Other Half Of Me

ניצוצות של מה שנראה כמו נצנצים עפו באוויר, אבל זה היה פשוט תעתוע האור, האישה שנראת כמו המנהלת שלי ישבה על גרם המדרגות שצופה לעבר אולם הנשפים שבו רוקדים עשרות זוגות ועכשיו הופיעו להם מה שנראה כמו כנפיים.
זה היה יכול להיות מדהים אילו הייתי זוכרת באמת את המקום הזה, אבל אני לא, וכל זה נראה כמו חלום.
התקרבתי אל האישה שאני לא יודעת מה חשבתי לעצמי שקראתי לה אמא. יש לי אמא, האמא הזאת שכישפו אותה לאהוב אותי, האמא האנושית, שגידלה אותי.
כעס ביעבע לי בלב ורציתי לצעוק עלייה, להאשים את האישה הזאת.
אבל לא יכלתי, הכעס כאילו כלוא בגרוני.
"למה אני פה?" שאלתי, מאגרפת את ידיי.
היא הביטה בי, "את ה..."
"הבאתי את עצמי לפה?" ניחשתי וצחקתי בלי הומור, "איך לעזעזל עד עכשיו, אני כמעט בת 17 ולא היו לי ההתעלפויות או הבכי או הכאבים וההיעלמויות? אני מסרבת להאמין בזה, אני מסרבת להאמין שאני האשמה וש..."
"אליסיה" קטעה האישה וחייכה חיוך מרגיעה, היא תחילה הביטה בי מלמעלה ולאחר מכן טפחה על השיש לצידה, מסמנת לי להצטרף לשבת.
מנסה להתעלם מכך שקראה לי בשם הזה, שילבתי ידיים על החזה, "אני רוצה לעזוב מפה, ואל תגידי לי שאת לא יכולה לעזור לי, את מלאכית לא?! המלאכית הגדולה!" אמרתי בקול רם והרמתי זרועות באוויר בדרמטיות מיותרת.
"אני כל כך מצטערת" אמרה האישה וקמה על רגליה היחפות. היה לי מוזר לראות את המנהלת כאן ועוד יחפה.
היא עטפה אותי בזרועותיה לחיבוק. מופתעת, לא חיבקתי בחזרה, לא מגיע לה חיבוק, חשבתי ביני לבין עצמי, היא זרה מוחלטת בשבילי.
היא הרחיקה אותי מעט ממנה וידיה על כתפיי כשיד אחת מלטפת באהבה את לחיי, היא הביטה בעיניי, "הפכת להיות מלאכית יפיפיה בתי, אני גאה בך מאוד על מה שהצלחת להשיג עד עכשיו, יש לך עוד מעט דרך לעבור, אני כל כך מצטערת על שאביך גירש את כולכם, אבל זה העונש הכי רך שהוא היה יכול להביא לך, לאחר בקשתי, הוא רצה למעשה לאסוף את כולם לגיהינום שיסבלו כבני אנוש."
נרעדתי, נזכרת מה שעידן אמר על כך שאי אפשר אפילו לנשום ליד או לחיות- "לעבור ליד" הגיהינום, איפה שזה לא יהיה.
התנערתי ממנה, "זה מטומטם! נמאס לי כבר מההזיות וגם את לא אמא שלי! את הרסת לי את החיים כמו שהאבא כביכול שלי הרס לי אותו, אני לעולם לא אסלח, אני בטוחה שגם כשאזכר!" אמרתי בכעס כמעט בצעקה.
היא הביטה בי ועינייה התמלאו דמעות,
"וואו אני לא.." התחלתי לומר, לא תכננתי שתבכה, אמי , האנושית, תמיד הייתה כועסת אבל מעולם לא בוכה.
"אני באמת מצטערת" היא אמרה ודמעות נפלו על לחייה, היא ניגשה שוב לחבק אותי ודיברה אל אחורי גבי, "לא חשבתי שזה יכאב לך כל כך, אחרי כל מה שעברת ועשית עם אביך, חשבתי..." היא הביטה בפניי הפעם, "חשבתי שזה לא ישפיע עלייך כל כך, אבל לא חשבתי שהאנושיות באמת תשפיע על ליבך כל כך" אמרה וניגבה את הדמעות שלה.
"אני יכולה לעזור לך, יותר מזה, אחזיר לך את הזיכרונות שאביך גנב ממך" אמרה
התרחקתי ממנה, "באמת?"
היא הנהנה וחייכה, "כן, ואני גם אשמח שתישארי בעולמי" אמרה ותפסה את ידיי כמעין מחווה של התייחדות.
מופתעת, שיחררתי את ידייה מידייה, "עולמך? לחיות בגן עדן?" שאלתי, מנחשת שזה היכן שאני אבל מרגישה קצת מטופשת כשאני אומרת את זה בקול...גן עדן...זה כאילו מישהו בעצם מציע לי למות.
הבטתי לצדדים באי נוחות, לא מסוגלת להביט בה, "יש לי משפחה" אמרתי.
היא הנהנה ועינייה נצנצו, "אני מבינה" אמרה.
"אני לא רוצה לחיות בעולם שאהיה בו לבד" אמרתי.
"אוח, את לא תהיי לבד... יש לך אותי ויש לך את עידן ולוק וקלרינה" אמרה בעליזות, "אלה היו החברים שתמיד היו בעדך.
יצאה ממני אנחת עייפות, נמאס עליי כבר לשמוע דברים או אנשים שאני לא מבינה את הקשר שלהם אליי, אני רוצה לדעת ואם לא, אז לפחות שיודיעו לי שהייתה טעות ואני בנאדם רגיל. אני מתגעגעת לאחי ולהורים שלי, אפילו לאמי שכעסה עליי. אני כבר מתחרטת על כך שלא חיבקתי אותה כשהלכה ביום שבו הביאה אותי לפנימייה.
למרות שלהגנתי, מלכתחילה היא לא הייתה צריכה לשים אותי שם.
"תחזירי לי את הזכרונות" אמרתי
"בשמחה" ענתה ומיד סימנה לי להתקרב אלייה.
היססתי רק לשנייה המגע שלה עיצבן אותי ומצד שני, היא נתנה לי הרגשה של נחת, רוגע, משהו שמזמן לא הרגשתי, אבל הצד האפל שלי כל הזמן סירב להיכנע לחולשה.
לבסוף התקרבתי והיא הניחה שתי אצבעות משני צידי הרקות שלי ואמרה לי לעצום עיניים ולא לפקוח עד שתגיד לי שאפשר לשחרר.

בהתחלה הייתה תחושה נעימה כמו מים קרירים כמו טיפות גשם זלגו על ראשי לפניי ולצווארי.
עבר זמן מסוים עד שהרגשתי שיכלתי לפקוח את עיניי.
נמצאתי בחדר הביתן של הפנימייה.
מה קורה פה?
ניגשתי לפתוח את הדלת של הביתן ומולי עמד לא אחר מאשר מייק.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי
הוא הטה את ראשו לעברי וכאילו לא שמע עבר דרכי - דרכי!
הייתי רוח, הייתי זיכרון, זה היה כאילו לא שמע אותי, אבל מה שעשה אחרי זה העביר בי צמרמורת.
הוא ניגש למיטתי המבולגנת והעביר כפות ידיו מעליה. עשן שחור החל לעלות מתוכה וסביבה עד שכשסיים העשן הצטבר אל תוך הכרית והשמיכות והמזרן!
צעקתי לו שילך, אבל הוא לא שמע.הדבר הבא שעשה, הוא הוציא משהו מהכיס, משהו שנראה כמו כדור מעופף עם כנפיים ואוזניים ואמר לו, "תודיע למלכי שהכול הולך כמתוכנן." והכדור/יצור התעופף לו דרכי ואל עבר הדלת.
הבטתי במייק מבולבלת, "מי אתה?" שאלתי לאוויר ועשן התצטבר סביבי, רק הפעם לבן.
עברתי למקום אחר זה היה משרד המנהלת. היא הביטה בבקה ואמרה, "אני חושבת שהגיע הזמן לחבר אותה לעולמינו בקה, היא נמצאת בסכנה כל עוד היא מוחבאת בעולם האנושי, השכחה אמנם עובדת אבל הרבה אנשים ומתים זוכרים אותה."
"מלאכית, אני לא חושבת שזה רעיון טוב להרחיק אותה ממשפחת בני האנוש, היא מכירה רק אותם, היא גם מאוד בעיייתית, יהיה מאוד קשה להרחיק אותה מהוריה שכושפו" אמרה בקה.
הייתי המומה, אפילו ברבי יודעת מי אני ומה אני. התקרבתי לשתיהן קרוב יותר.
"אני מצטערת אבל אנחנו חיבות לפעול מייד, אני יודעת שאת מסכנת את חייך בכך שאת עוזרת לי, אבל לוציוס ידע אם אפעל ברגע שאעשה זאת." אמרה המנהלת.
בקה הנהנה וקמה מכיסאה, "אעשה ככל יכלתי" ויצאה מהחדר.
לוציוס? בקה הביאה אותי לכאן?
התיישבתי על הרצפה כששוב עוטף אותי עשן.
הפעם הייתי בתוך מה שנראה כמו מקלחת.
הדים של חום היו סביבי כמו ערפל וראיתי במעורפל 2 אנשים שהתבהרו לעידן ולוק.
"הזיכרון שלך לא חוזר כמו שצריך, אנחנו חייבים לגלות מה ליסי מסתירה מאיתנו" אמר עידן
"היא לא מסתירה, היא פשוט לא זוכרת, הזיכרון שלי יחזור כשכולנו נחזור, אני לא יכול למצוא אותה, מישהו אמר לי שהם ראו אותה יוצאת עם המשפחה שלה מהבית עם המכונית, אני בטוח שאמי איכשהו קשורה לזה" אמר לוק, הוא נראה מודאג.
"אני גם לא יכול למצוא את אחי, הוא נעלם כלא היה, יש שמועות שהוא מת ויש שמועות שהוא יצא לחפש אותה בעולמות אחרים" אמר עידן.
פתאום מזיכרוני צצה הסצנה מחלום שהיה לי, בו מישהו הבטיח לחפש אותי בכל מקום אפשרי עד שאמצע.
"זה יהיה מטופש אם הוא באמת הלך לחפש מקומות אחרים, לייט יודע שהוא מסתכן במוות, מלאכים לא יכולים לחיות הרבה מחוץ לגן העדן."
פניי החווירו, מישהו הלך לחפש אותי ומסתכן במותו? מה אם הוא באמת היה חשוב לי? מה אם אגרום לעוד מישהו למות למעני?

יחסית פרק קצר😊
תודה על התמיכה והאהבה והתגובות!! מעריכה המוןןן!