"הי את בסדר?"
זאת שאלה כל כך פשוטה ותמימה אבל לא יכולתי לענות. או שלמעשה פשוט לא רציתי. השיער שלי היה רטוב, והשמלה שלי כל כך הסריחה שהרגשתי כאילו אני תכף מקיאה, אבל החזקתי בפנים.
"אני יכול לעזור לך במשהו?"
באותו רגע כבר החלטתי לתת לבעל הקול את תשומת ליבי ולומר לו להיסתלק, אבל כשהרמתי את מבטי אל פניו, הרגשתי שאני הולכת באמת להקיא וצעדתי כמה צעדים אחורה. מולי עמד בחור עגלגל עם פנים גם כן עגולים, אבל ההבדל בין גופו לפניו הוא שפניו היו מרוחים בחומר ירוק ופצעונים קישטו את פניו כאילו הוא מעולם לא טיפל בהם, אלה למעשה גירד אותם עד זוב דם.
הסתובבתי על עקבי והקאתי בין השיחים שהיו לא הרחק ממני בתוך הביצה ומהבחור שנעמד לידי.
כשהסתובבתי שוב אליו, הבחור הביט בי במבט חמוץ, כאילו הקאתי לו על הפרצוף.
"מה, מעולם לא ראית בחורה מקיאה?!" שאלתי, מושכת את גב ידי על שפתיי.
הבחור לא ענה, אלה פשוט הסתובב והלך. השמעתי נחרה, "כנראה שלא...שיט!" הרמתי את רגלי כשהשנייה שקעה עוד יותר בבוץ.
התחלתי למלמל לעצמי קללות, שמופנות אל הבנות שזרקו אותי אל הביצה המסריחה והחלטתי להוריד את השמלה, שלמזלי, מתחתיה, לבשתי שורט וגופיה. עם השיער לא היה לי הרבה מה לעשות, אז רק סחטתי ממנו את המים הדביקים ולאחר מכן התחלתי ללכת לכיוון תחנת האוטובוס.
כשהגעתי אליו, לא היה אף אחד, והשמיים נצבעו בכחול כהה והאוויר החל להתקרר
אמא שלי הולכת להרוג אותי, חשבתי.
כשהאוטובוס הגיע, כבר התחלתי לרעוד מקור וההבגדים המסריחים בכלל לא עזרו לי להרגיש טוב יותר, במיוחד אחרי ההקאה שרוקנה את הקיבה והרגשתי רעבה.
כשעליתי לאוטובוס, הנהג היה מנומס מספיק בשביל לא לסתום את אפו עם היד ואפילו לא עשה פרצוף, למרות שראיתי שרצה.
"אין לי כסף, אבל אני אביא מהבית ברגע שנגיע" אמרתי לו, שמה לב שאין נפש באוטובוס.
הוא הניד את ראשו מצד לצד, "אני לא יכול להסכים לזה, או שאקבל עכשיו את הכסף, או שתזמיני מונית, אולי הם יסכימו לסידור הזה" אמר, הבעתו הראתה שלא אכפת לו. אם הוא היה צעיר יותר, אולי הייתי יוצאת עם פלירטוט, הבטחה לדייט ונסיעה הביתה, אבל הוא נראה בן ארבעים אז העדפתי להראות לו פרצוץ נגעל ואצבע לפני שירדתי מהאוטובוס.
לא היה לי כוח לשיכנועים, הרגשתי עייפה ורעבה, וכבר שעה שאני נמצאת פה והפלאפון כנראה טבע לו אי שם בביצה.
עמדתי כנראה חצי שעה נוספת לפני שמכונית הופיעה באופק. קיוויתי שהבעלים זו זקנה נחמדה או זוג נחמד שיוכל לעזור לי, אבל כבר חשוך...והסיכוי לאנשים נחמדים שיסעו בשעה ,לכו תדעו איזו, מאוד קלוש.
בכל זאת, נופפתי עם יד ימיני כשהשנייה מחזיקה את השמלה המסריחה, אל כיוון המכונית המתקרבת וחיכיתי בעוד המכונית החלה להטות ימינה, לכיוון התחנה שלי.
"אני יכול לעזור לך מותק?" שאל בחור בעל שיער הרסטות, כשהוא מביט בי דרך מרחב חלון הזכוכית שהייתה שחורה בשביל לראות מי עוד נמצא בפנים, אבל החלון שלו היה פתוח על חציו.
"כן בטח מותק, יהיה נחמד אם תתנו לי טרמפ או אפילו שיחה? אני אודה לכם" אמרתי, מחייכת בזווית אחת.
הבחור גיחך, " אוקיי ילדה. ליס, תביאי לי את הפון שלך" הוא אמר, מביט אל מאחורי מושבו,
" קוט, תביא לה את שלך בנאדם, הפון שלי עוד שנייה מת" הבחורה מאחור ענתה.
" לאן את צריכה להגיע?" שאל קוט,
"לרחוב שטאיי יהיה נחמד אבל אפילו בעיר יהיה מעולה" אמרתי.
קוט סרק אותי מכף רגל ועד ראש, "אני לא בטוח שנוכל להכניס אותך כשאת כל כך...רטובה" נשמעו צחקוקים מאחוריו שגרמו לחידוש הכעס שבער בי מקודם.
"לא משנה, תודה, יש לכם מעט כסף אולי שיספיק לאוטובוס?" אמרתי, זועפת אבל מחזיקה הכול בפנים.
קוט הושיט לי לבסוף את הפלאפון שלו והתקשרתי הביתה, מתפללת שאחי ירים את הטלפון ולא הוריי, אבל מי שמרים זאת אמי.
לאחר כדקה של צעקות, ניתקתי והעברתי את הפלאפון לקוט שנראה משועשע.
"מה כל כך מצחיק?!" שאלתי בקול זועף,
רגע לאחר מכן, החלונות השחורים מהמושב האחורי של המכונית נפתחו.
נרטעתי והרגשתי איך כל עצב בגופי מתעורר, אבל אני מחזיקה את עצמי לא לקפוץ על 3 הבנות שזרקו אותי אל הביצה...
וטוב שכך, בגלל שברגע שהם נגלו לעיניי, כך גם המכונית החלה ליסוע, כשהצחקוקים שלא זיהיתי קודם, מהדהדים באוזניי.