??????? ????

• בוקר טוב❤️
אזהרה: תכנים אלימים מאוד! (אזהרה אחרונה)

השאלה החשובה היא לא האם השגנו את המטרה, אלא לאיזה אדם הפכנו להיות בדרך אליה.
נ.מ - קטרינה באקר: (גיל ארבע עשרה)

הרוח מעיפה אותי קדימה, דוחפת אותי. רעשי העצים עפים מצד לצד בקושי חודרים לבועה שבה אני נמצאת.
כאילו אוזניי נאטמו וצללתי מתחת למים, אני בעולם נפרד ומנותק.
הרחוב החשוך נטוש לגמרי בשעה שלוש בבוקר, כולם ישנים בבית החם שלהם מעליי ואני יכולה לשמוע אותם צוחקים לי בפנים.
תחושת רדיפה, פעימות לב, פחד וזיעה – זה מה שעוטף את העולם הנפרד שלי ברגע שאני מבינה לעומק מה עשיתי.
רצחתי בפעם הראשונה, הרגתי אימא לילדים – ואני לא מעכלת.
הפכתי למפלצת שהרסה את החיים שלי, הפכתי להיות האדם מאחורי המסכה.
שיערי השחור והארוך עף ברוח מתוך הכובע שגנבתי היום מהאישה שרצחתי. כובע לבן עם נקודות שחורות.
קול ברק באמצע הדרך לבוס שלי מקפיץ אותי בבהלה. אני עוצמת עיניים ומתפללת שלא יפגעו בי, שלא אצטרך להרים יד על אף אחד לעולם שוב.
"התגעגעתי אליך, לוחמת שלי."
שריקה נשמעת לצידי ואני מיד מרימה את ראשי מהרצפה, מפנה מבט רצחני לכיוון הבוס.
הוא לא יראה את קטרינה החלשה, את זאת שמתלוננת, בוכה, מלאת רחמים כלפי הקורבן שהרגה - חתכה לו את האוזן וערפה את ראשו.
"ויקטור," אני מסננת בקול חנוק אך קר וישיר. ליבי פועם בכוח מתחת לסווטשרט החום שאני לובשת.
"עשית את העבודה שביקשתי ממך?" שואל בחדות וצועד אליי. הוא לובש חליפה שחורה, שיערו הבלונדיני ארוך כמו רעמה של אריה ומסורק בג'ל לאחור. ידיו בכיסים בעמידה זקופה ומלאת ביטחון.
ישר אני יודעת מה הוא חושב –
הוא חושב שהוא בעמדת שליטה, שהוא טוב יותר ממני. הוא מזלזל ביכולות שלי ובמי שאני... ורק בגלל זה אני אשמח לערוף לו את הראש גם.
הוא רוצח בדיוק כמוני אבל גרוע יותר, הוא עושה את זה למען ההנאה שלו.
הוא מחייך בזמן ההרג, בזמן צרחות הקורבן.
הוא פסיכופט וסאדיסט.
"עשיתי. היא מתה ללא ספק." אני חורקת שיניים ומהדקת את לסתי. 
"מעולה, אני גאה בך," הוא קרוב כל-כך שעכשיו הוא מניח את כפו הקפואה על כתפי, "הפכת לראויה, לוחמת. עכשיו זה הזמן למבחן הגדול." מחייך חיוך מעווות. "איזה כלי נשק תבחרי לך?"

הרוסים אימצו אותי לצדם לפני שבוע בדיוק, מתחת לאפה של איימי. אני לא יודעת מה איימי עושה עכשיו, אבל גם היא נקלעת לצרות, עושה דברים כמוני. אני לא מכירה אותה או סומכת עליה יותר, היא זרה מבחינתי.
בקצרה, אני חושבת שהרוסים יכולים להגן עליי, לתת לי מקום לישון בו בקליפורניה ואוכל חם מידי פעם. אני חייבת שמישהו יעזור לי לשרוד.
"חרבות," אמרתי בלי להתבלבל.
אני מחכה לסיום החניכה הזאת כבר מיום ראשון... זה אולי נשמע קצר כי היום יום חמישי אבל במהלך הימים האלה נלחמתי על חיי בכל דקה.
ויקטור מסתובב, צועד למיניבוס שחור שנמצא מעבר לפינה ופותח את הדלתות האחוריות.
בצדדים הדלת מלאה חרבות, סכינים קטנות, אקדחים מכמה סוגים ורובה אחד לצייד. עיניי נצצו בסקרנות לנוכח כל הכלי נשק שהביא הפעם, התרגשות ניצתת בי וגורמת לשרירי להימתח בצורך.
ויקטור שולף שתי סכינים ארוכות, כנראה זוג שעובדות יחד ליציבות הלוחם, ומתקדם אליי כשהן בידיו.
ברגע שעומד קרוב מספיק, קורץ לי בחיבה וזורק את שתיהן בקול מצלצל על האספלט, מכניס שתי אצבעות לפיו ושורק בקול מחריש אוזניים.
הוא קורא להם, מזמין אותם לרצוח אותי.
קולות צעדים רכים נוחתים על הרצפה מהמרפסות מעליי נשמע.
אני מרימה בזריזות את החרבות מהרצפה ומסתובבת לאחור.
לפחות חמישה עשר לוחמי המאפיה הרוסית נעמדו מולי, גברים ונשים כאחד, סכינים קטנות נשלפות כמו טפרים מבין אצבעותיהם, עיניים חדורות מטרה ומלאות רעל.
הם מכורים לזה – למוות, לצייד.
אני אתן להם צייד.
"תפסו אותי," אני לוחשת ומחייכת כמו חיה רגע לפני שמסובבת את החרבות לאחור, אוחזת ביתד ומתחילה לרוץ בקלילות ומהירות.
הרוח קידמה אותי בברכה, דחפה אותי קדימה ביחד עם קולות צעדיהם הרבים שתופפים כמו טיפות גשם על האספלט.
אני רואה אותם בזווית עיניי. רודפים אותי.
הם קופצים מבניין לבניין בלהיטות ומקצועיות. אחד מהם מאחורי, זומם לשלוח סכין על רגלי ולשתק אותי –
אז אני מסובבת את הסכין, מאיטה את הקצב משמעותית בפתאומיות ומתכופפת במיוחד בשבילו, חותכת אותו באמצע הגוף כמו פרוסות שווארמה.
הוא פוער את עיניו ונופל ארצה בקול חבטה, דמו ניקז ממנו החוצה בנהרות ישירות לביוב.
המשכתי לרוץ כמו משוגעת, עורפת את ראשם של החיילים כמו כלי במשחק שחמט.
אני פונה ימינה בחריקה, הורסת את נעלי הספורט שגנבתי ונכנסת לאיזור ללא יציאה.
חסום.
הקיר שאמור לבשר לי את מותי הקרב ובא בישר לי במקום את הניצחון שלי.
אני מסתובבת ונעמדת בעמדת תקיפה, מניפה את שיערי לאחור ומכה את הסכינים שלי זו בזו כדי להודיע על מקומי.
הסכינים משמיעות קולות צלצול ולפתע קול הצעדים שלהם נדם, הצייד המהיר פסק... ובמקום לחישות קטנות של פקודות החליפו אותם.
מתוך החושך יצאו שלוש הלוחמים בלבד, הבעת זעם חשוכה התגלתה על פניהם כשנכנסו לאור בו אני עומדת.
"אז... אלו רק אנחנו עכשיו," התנשפתי בחיוך מלא הנאה וסיפוק.
"כלבה," חשקה את שיניה הבחורה מולי, סכיניה מוכנות לשליפה.
צקצקתי בלשוני עליה, "באמת תרצי להילחם בי? אחרי שרצחתי את כל החברות שלך, אולי זה לא הזמן להיות גיבורה." צעדתי קדימה אליהם.
ביחד איתי צעד גבר משמאל, עיניו הכחולות ושיערו השחור כמו פחם שידרו פראות ואי סדר.
"אני אלחם בך, רק אני ואת. אם תורידי לי טיפת דם בודדה נחשיב אותך כחלק מאיתנו."
"אלו לא החוקים," הנדתי בראשי, "אני צריכה להרוג את כולכם."
ויקטור ירצח אותי אם ידע שהפרתי את הכללים, אם החבר שמולי רוצה להיות בוגד שיהיה בוגד לבדו.
אני חייבת לשרוד.
"אל תהרגי אותן, תילחמי רק מולי. לא נספר לויקטור כלום ותוכלי להיות חלק מהמאפיה." חזר ואמר. "אם תתני לאחיות שלי את הרחמים שלך, אני אתן לך כל מה שיש לי כשנגיע לרוסיה."
זה מפתה, אני מוכנה להודות.
"בסדר," אמרתי בהסכמה, למרות שבתוך תוכי לא הסכמתי עם שום דבר ממה שהולך פה. "תילחם, כלב סיבירי, תראה לי מה יש לך." השחזתי את החרבות זו בזו והבטתי עמוק לתוך עיניו בעוד שהוא נעמד בכוונה לתקוף, שלף את הסכינים הקטנות שלו והרכין אליי את ראשו.
"צאי," הורה.
בין רגע הרמתי את הסכין שלי עליו.
הוא התנגד עם ידו על הסכין ולא נחתך בזכות החליפה המזוינת שלבש. ידו השנייה התכווצה לאגרוף דוקרני והוא הרים אותה באוויר בכוונה לשרוט את פניי ולהרוס אותי.
עיניו הכחולות מביעות הנאה בדיוק כמו של ויקטור, שפתיו מתעקלות בחיוך חולני וגופו נראה נינוח יחסית לקרב.
גם הוא מזלזל בי.
הרמתי את הסכין השנייה בסתר, מחוץ לזווית ראייתו, ישירות אל בין רגליו, מרימה בהיפוך ונועצת אותה בזין שלו.
"אההה!!" פולט צרחה, עיניו נפערות כל-כך שחשבתי שיתגלגלו על גופי בחופשיות.
אני מחייכת אליו ברוע, "אל תהיה כל-כך בטוח באמצע קרב, שלא תאבד את הזין." קרצתי, התכופפתי מעט ועשיתי סלטה מעליו כשהחרב שלי עוד נעוצה בין רגליו -
העולם התהפך ברגע מלא הנאה בזמן שניתרתי באוויר בעוד הסכין שלי עמוק בתוך בשרו. היא נגררה על עורו יחד איתי וחתכה את גופו לשניים ללא רחמים.
נחתי על רגליי וזקפתי את ראשי בגאווה כשהוא איבד את חייו. ראשו נחצה לחצי, השפריץ מלא דם ובשר גלוי התגלגל על האספלט מבריק תחת התאורה.
רפלקס ההקאה חנק אותי מעט, אבל לא הראיתי כלום.איבדתי את עצמי עוד טיפה עם כל נפש שהרגתי היום.

"לאאא!!" צרחה נשית נשמעה, ואז צל קטן מופיע מאחורי, אקדח שלוף נטען ונצמד לראשי עם הקנה. "מילים אחרונות, זונה ברונטית?"
קולה חנוק כל-כך כאילו אהבה אותו.
אולי הרסתי עוד משפחה, אולי הפרדתי בין אחים... אבל ניצחתי.
זו הייתה העסקה... או שלא.
הוא אמר עד טיפת הדם... ואני לא הצלחתי לעצור.
אולי אני גם נהנית מזה, אולי אני סאדיסטית כמוהם.
"היה כיף להרוג את החבר שלך," אני יורה בזלזול, קולי נמוך וצרוד. אני מסתובבת אליה, נועצת בה את מרפקי בדיוק במותן.
היא איבדה תחושה, נפלה ארצה בגוף משותק.
יש נקודות בגוף שעוצרות את השריר, מקפיאות אותו בניסיון לגונן, ואני יודעת אותן בדיוק מושלם.
אני מרימה את החרב שלי בנשימה עמוקה ושלווה, נועצת את הקצה באמצע המצח שלה, מסובבת אותו בתוך מוחה עד שקול פיצוח נשמע.
לא הסתכלתי על דמה שנשף והרמתי ישר את ראשי אל האישה האחרונה.
היא נראית מבוגרת יותר מזאת שרצחתי עכשיו, עיניה הבזיקו בפחד טהור – באימה –
אני קופאת במקומי ומועדת לאחור.
"לכי מכאן, ברחי." לחשתי לה, "אם אני אמצא אותך, את מתה."
והיא ברחה.
רדפתי אחריה במשך חצי שעה, כשלא מצאתי אותה חזרתי לויקטור והובלתי אותו לספור את כל הגופות...
הכרתי בכל נפש שהושחתה תחת ידיי, שמעתי את השמות של האנשים וסבלתי בשקט.
אני אצטרך לעשות את זה עוד המון פעמים.
אולי עדיף להתרגל...