??????? ????

לפעמים שתיקה יכולה להיות תוקפנית יותר מצעקות.
נ.מ - פבלו ונטורה:

"הרוסים נסוגו." ניגש אליי סבסטיאן באדישות, כשבידו יש כמה טפסים. אנחנו הולכים במסדרון האפרפר באחד הבניינים שלנו ומתקדמים לכיוון המשרד, שם מחכה לי תשובה שציפיתי לה במשך חודש שלם.
לא יכולתי להישאר בבית שאליו הכנסתי את קטרינה ולא עוד דקה. לא כשמבטיה עליי נראים מתחננים, כאילו היא רוצה שאמשוך אותה לבין זרועותיי ואחבק אותה, אנחם אותה. עיניה היו מבריקות מדמעות שנייה לפני שהלכתי, וזה גרם לי לברוח החוצה כמו פחדן.
היא חשובה לי, ואני יודע כמה חזק התאהבתי בה. אחרי שהיא הייתה אצל הרוסים, הפחד הגדול שלפת את חזי היה סימן רשמי לרגשותיי כלפיה. אבל אני לא מתכוון להודות בזה.
"צפוי," אני עונה ברוגע.
"אל תגיד שזה צפוי. חכה קצת," מגחך, "מצאנו גופה. או שתאהב מאוד את מה שתראה, או שתכעס. מוכן?" לפתע, הוא עוקף אותי ונצמד לדלת הסגורה. הוא חוסם את דרכי אל המשרד שלי, וזה לא מוצא חן בעיניי.
אני מגחך, "סבסטיאן, זוז לי מהדרך."
הוא מניד בראשו, חיוך קטן עולה בזווית פיו.
אני סורק אותו בדממה לרגע ואז פוער את עיניי, "הגופה בפנים? במשרד שלי?"
הוא מהנהן, "תסתכל רגע על הבחורים, פבלו." מעיר וזוקר את הסנטר.
אני מסובב את פניי שמאלה ורואה שלושה גברים, חיילים שלי, עומדים עם כוס קפה, נשקים ומבטים לחוצים. הידיים שלהם כמעט רועדות כשהם מחייכים חיוך מאומץ.
"הם יודעים מי נמצא בפנים."
"זוז מהדלת." אני נוהם ומחזיר אליו את מבטי.
הוא לא זז.
אני מרים את ידיי אל צווארו ומצמיד אותו בטריקה חזקה לדלת. "אתה מפר פקודות, סבסטיאן, מתחשק לך למות?" אני דופק את ראשו בדלת.
הוא עוצם את עיניו בחיוך זדוני.
שועל מזוין.
"כל-כך קיצוני מצדך להגיב ככה... הינה, אני זז." מסתכל עליי בשעשוע ומרים ידיים באוויר.
אני מהדק את אחיזתי על הצווארון שלו ונושך את השפה התחתונה שלי – מעיף אותו מהדרך שלי בחדות ופותח את הדלת בסערה.
"איפה הגופה?"
"על שולחן הישיבות!" חייל אחר צועק.
אני נכנס פנימה, מדליק את האור ומכווץ את גבותיי.
על שולחן הישיבות יש גופה, אבל היא מכוסה בשקיות ניילון שחורות.
"אתם חבורה של יצורים, אמרתי לכם פעם?" אני מגחך.
"לא רצינו שזה יהרוס את השולחן שלך, בוס." מופיע גארט, על פניו חיוך רחב ומשועשע.
סבסטיאן חובט בכתפו, "זה שולחן ישיבות, דביל. אחרי שניקח את הגופה אתה נשאר לנקות."
"שאני אבין," אני נושם עמוק ומסתובב אליהם, "למה חשבת שזה רעיון טוב להביא את הגופה לבניין?" אני שואל את סבסטיאן.
הוא פוער את עיניו הכחולות ומניד בראשו. "אני? זה היה גארט! הוא נכנס לכאן בלילה עם גופה על הידיים!"
"מניאק!" גארט קופץ עליו מאחור וחונק אותו עם האמה.
שניהם נופלים על הרצפה, מתגלגלים וזועמים כמו זאבים.
"זין!"
אני תופס את הניילון השחור שמכסה את הגופה באצבעותיי ומעיף לרצפה.
פנים חיוורות, עור לבן ובהיר, שיער בלונדיני, עיניים חסרות חיים וכחולות כמו יהלומים בוהות בתקרה, גוף רזה ומסריח.
המשרד שלי מריח כמו מפעלי זבל של מדינה שלמה. גארט ישלם על זה.
"איך זה קרה?" קולי קפוא וגורם לחיילים שלי להפסיק להשמיע קולות צחוק, ולהפסיק לריב מכות על הרצפה כמו ילדים קטנים.
סבסטיאן מיישר את החליפה שלו כשנעמד. "אז ככה," מכחכח בגרונו, "מה שקרה זה-"
"היא תקפה אותי! מה יכולתי לעשות? ניסיתי להרגיע אותה אבל היא השתוללה עם אקדח ביד כמו משוגעת. שברתי לה את המפרקת."
הוא הרג את אדל.
בטני מתהפכת.
הוא לא יודע שהיא האימא של הבן שלי, הוא לא יודע שהיא משפחה למרות הכל... אין צורך לכעוס.
"בסדר." אני עונה בשלווה. "קחו אותה, תדאגו לקבורה ראויה."
ולמרות שאני מצליח לתפקד כמו בוס כשלוקחים אותה, בחזה המועקה רק מתעצמת, כי באיזשהו מקום בתוכי קיוותי שהיא תתחרט ותרצה באמת לאהוב את טומי.
קיוויתי בשבילו שהיא תרצה.