perfect

וואו תקשיבו אני מעלה יום אחרי יום מגיע לי מדליה.

פרק❤️

נאמגון עצר את הרכב ליד הדמות שישבה על ספסל הרחוב הבודד.
הוא יצא מהרכב ופלט אנחה כשראה את עיניו האדומות של המאקנה הצעיר.
״כמה שתית?״ הוא שאל.
גונגקוק משך בכתפיו.
נאמגון תפס את ידו ועזר לו להיעמד, הוא סקר את פניו העייפות של הצעיר ואז אמר בעיניים מצומצמות: ״אתה לא שיכור״.
גונגקוק נשך את שפתיו.
״מה קרה, גונגקוק? למה בכית?״
״לא בכיתי״ גונגקוק התנתק מאחיזתו של הלידר ונכנס אל הרכב.
נאמגון נאנח ונכנס אל מושב הנהג.
״גונגקוק, נעלמת לשעות. אתה לא חושב שמגיע לי הסבר ללמה  ביקשת שאבוא לאסוף אותך?״
גונגקוק לא הגיב. הוא רק רצה לישון.
כשנאמגון עצר את הרכב בחניית הבית, גונגקוק רץ אל הקומה למעלה וסגר אחריו את דלת חדרו.
נאמגון החליט לדבר איתו בבוקר. המאקנה הצעיר לא היה נראה במצב של לשתף עכשיו.

גונגקוק נשען על הדלת והתנשם בכבדות.
׳מה קורה לי׳ הוא לחש.
הדופק שלו היה כל כך מהיר, הוא הרגיש כאילו משהו חונק אותו.
הוא התיישב על הרצפה והניח את ידו על חזהו.
׳למה כואב לי? למה כואב לי הלב?׳
דמעות החלו לזלוג על פניו בחוסר שליטה. הנשימות שלו נהיו מהירות כל כך.
הכאב בחזה התגבר משניה לשניה וגונגקוק מצא את עצמו נשכב על הרצפה ומייבב אל תוך הקרירות המנחמת שלה.
מלאך השינה הגיע רק לאחר דקות ארוכות לגאול אותו מהכאב אבל גונגקוק לא היה אסיר תודה על זה כשהוא פקח את עיניו בבוקר.

הוא התרומם ופלט אנקת כאב. כל גופו היה תפוס מהתנוחה שנרדם בה.
הוא דידה אל חדר האמבטיה.
מרפקיו נשענו על הכיור. עיניו מצאו את דרכן אל המראה שממול.
הוא לא ראה את עצמו.
היה שם מישהו אחר.
מישהו שבור.
מרוסק.
מקולקל.
הרוס.

יונגי הביט בגבה מורמת בנאמגון שנחת על הספה לצידו ופלט אנחה שלא מביישת איש בן 80.
הוא לא אוהב לשאול את זה אבל הוא שאל בכל זאת.
״אתה בסדר?״
״גונגקוק״.
״מה איתו?״
״הוא מדאיג אותי.״
״למה?״
״לא יודע״
״אוקיי״.
נאמגון ישב עוד דקה שלמה בשקט לפני שאמר:״ הוא ביקש שאאסוף אותו אתמול בלילה. הוא היה בפארק והעיניים שלו היו אדומות ועייפות. הוא אמר לי שהוא שיכור אבל הוא לא היה״.
״אתה חושב שהוא בכה?״
״אני יודע שהוא בכה״ נאמגון שפשף את מצחו בתסכול ״אני לא יודע מה לעשות. הוא לא משתף אותי״.
״תתן לו זמן. אולי זה משהו שהוא רוצה להתמודד איתו לבד״.
״ס׳גין אמר לי לפקוח עליו עין. אני חושש״.
״ס׳גין תמיד דרמטי״.
״הוא היה נראה מודאג באמת״.
״אני יכול ללכת לדבר איתו״ יונגי הציע ״לא אגיד לו שדיברתי איתך״.
נאמגון הנהן, מותש.

״היי גונגקוק״ יונגי פתח את דלת חדרו של הממבר הצעיר ״וואו. מה אתה עושה?״
גונגקוק ישב על הרצפה ליד קנבס גדול, שקוע בציור שלפניו.
אוזניות תחובות באוזניו.
בבירור לא שמע את שאלתו.
יונגי הוציא במשיכה את האוזניות וגונגקוק הסתובב אליו בהפתעה.
״הו, היי, היונג״.
״אתה מצייר יפה מאוד״ ציין יונגי, מביט בהתפעלות בורד שלפניו.
״תודה. אני מנסה למצוא את הצבע האדום המושלם בשבילו״ השיב גונגקוק, קולו מבויש מעט.
״אני בטוח שכל אדום יהיה יפה. הציור מקסים״.
יונגי סקר בבלבול את עשרות הקנבסים שבחדר.
על כולם היה מצויר את אותו הציור, צבוע בגוונים שונים של אדום.
״אתה ממש אוהב ורדים, אה?״
״אני רק מנסה למצוא את הצבע המתאים. בינתיים לא מצאתי״.
יונגי חשב שהכל מתאים אבל הוא שתק והתיישב על מיטתו של הצעיר.
״היי, גונגקוק, רוצה לבוא איתי לקניון? אני צריך לקנות כמה דברים״.
״לקניון?״ גונגקוק הביט בו, מופתע ״ס׳גין ביקש שלא נלך בשעות עמוסות, אתה יודע את זה״.
נכון, פאק.
״אה, באסה״ מלמל יונגי.
״אתה יכול להזמין באינטרנט, או לבקש מאחד המאבטחים שיביא לך״.
״אתה צודק״.
גונגקוק חייך חיוך קטן וחזר אל הציור שלפניו, מושך במכחול בעדינות.
״רוצה ללכת לסתם הליכה?״ יונגי ניסה שוב.
״את האמת שמקודם חזרתי מריצה, היונג, אני די עייף.״
״או, בסדר״.
״תשאל את הובי, אני בטוח שהוא פנוי״.
אבל זה העניין, גונגקוק, אני רוצה שאתה תהיה פנוי.

יונגי הביט בצעיר השקוע בקנבס שמולו.
משהו היה נראה לו מוזר בגונגקוק.
אבל הוא לא ידע להניח את האצבע מה בדיוק לא בסדר.
נקישה על הדלת גרמה לשניהם להפנות את מבטם אל הכניסה.
״ארוחת ערב מוכנה, חברה״ גין הציץ פנימה.
״תודה היונג, אנחנו באים״.
״אכלתי מקודם בחוץ, היונג, מצטער״ קולו של גונגקוק היה שקט.
״בסדר״.
כשגין סגר את הדלת אחריו יונגי הרים גבה.
״לא אמרת שיצאת לרוץ?״
גונגקוק נשך את שפתיו ״כן, אחר כך הייתי רעב אז עצרתי לאכול שווארמה״.
״אני יורד לאכול, ניפגש אחר כך בסטודיו?״
גונגקוק הנהן.
הוא נשכב על הרצפה לאחר שיונגי עזב.
הוא הרגיש מרוקן.
חסר אנרגיה.
עייף כל כך.