perfect

אז אני פוסע במסדרון הארוך, אבוד.
מפתח חדר המלון בידי. איש צוות מאחוריי מחזיק את המזוודה שלי.
אני פותח אני הדלת במפתח ונכנס. החדר נעים, ריח של נקיון שורר בו.
אני מודה לאיש הצוות וצונח על המיטה כשהדלת נסגרת מאחוריו.
יש לי שעה בדיוק לנוח לפני שסגין יבוא לאסוף אותי אל האולם לחזרה.
אני מנסה לישון קצת ומגלה כשזה רעיון גרוע כשאני אני מתעורר 45 דקות לאחר מכן עם כאב ראש מטורף.
אני מתקלח במהירות, מתלבש ויורד למטה בדיוק כשהטלפון שלי מהבהב ומראה שיחה נכנסת מסגין.
״היי״ אני אומר וצונח על המושב הקדמי.
״היי״ הוא סוקר אותי במבטו ״אתה נראה טוב יותר, אני שמח״.
אני מחייך וחוגר, נשען אחורנית.

אנחנו עוצרים בחניון והוא פונה אליי ״תדאג לבריאות שלך, גונגקוק. אל תעמיס על עצמך.״.
אני מהנהן בשקט.
״תודה, אדוני.״
אני פוסע אחריו במסדרונות אחורי הקלעים. לפי הקולות החברה כבר על הבמה, מתאמנים במרץ.
אני יוצא אחריי סג׳ין בהיסוס.
״גונגקוק!״ כשגימין מבחין בי וצועק, כולם מסתובבים.
הוא מחבק אותי קלות ואז סוקר אותי במבטו ״איך אתה מרגיש?״
״טוב״ אני עונה, עיניי מרחפות סביב. איפה טאהיונג?
אני ניגש אל כולם, מחבק, חוזר שוב ושוב שאני בסדר. העיניים שלי מרצדות, מחפשות את הגבר עם השיער הבלונדיני.
״איפה טאהיונג?״ אני שואל בשקט את גין.
״בחדר ההלבשה, מדבר עם הוריו״.
אני מהנהן.
״אלך לומר לו שלום״.
איש צוות פוסע אחריי ואני רוצה לצעוק. אני יודע שההוראה של סגין הייתה רצינית. אני תמיד מלווה על ידי איש צוות.
אני יורד במדרגות וליבי הולם כשאני שומע את קולו של טאהיונג.
אני מציץ מהדלת.
הוא עומד שם ללא חולצה, ידיו עוברות בשיערו שהתפזר על פניו ומכנסיו עומדים נמוך, ערימת בגדים על הכסא לצידו.
אני נוקש קלות, מעביר את הנקישות שבלב אל הדלת.
הוא מסתובב ואני משתדל לא להסמיק ממבוכה.
התגעגעתי אליו.
״גונגקוק!״ הוא מחייך.
״אחזור אליך מאוחר יותר,אמא״ הוא פולט אל הטלפון ואז זורק אותו אל הספה הסמוכה.
״היי! מתי הגעת?״
״לא מזמן״ אני בולע רוק ומסיט את מבטי מחזהו החשוף.
ממתי טאהיונג יפה כל כך?
״איך אתה מרגיש?״
לפני שאני מספיק לענות הוא קוטע אותי ״ואל תגיד לי בסדר. אני רוצה לשמוע את האמת״.
אני צופה בו לובש חולצה על גופו.
״נו?״ הוא מסתובב אליי, ידיו שלובות על חזהו.
אני מתיישב על הספה והוא נשען על הקיר מולי.
״אני מפחד״ אני מודה בשקט.
״ממה?״
״מהחיים״.
הוא לא אומר כלום. הוא רק מתיישב לצידי.
ברכינו נוגעות ואני משפיל את עיניי ״החיים מפחידים אותי.״
הוא שוב לא אומר כלום.
אני מרים אליו עיניים ״אני כל כך רוצה להתאהב בחיים מחדש ומה אם זה בלתי אפשרי? אני רוצה להצליח להתגבר על ההרגשה של המגע שלו עליי, אני רוצה להצליח לאכול בלי לשמוע את הקול שלו. זה אפשרי?״
״ברור שכן״ הוא מחייך ברכות ״אתה רק צריך חוויה מתקנת״.
עכשיו תורי לשתוק. ואני שותק, מבולבל.
״לפני שתתאהב בחיים, אתה צריך למצוא את העוגן בעצמך. אם כל הזמן תחשוב שאתה תלוי בסביבה שלך, שאתה צריך סיבה כדי לחיות, לעולם לא תצליח.
אתה צריך למצוא את העוגן שלך, להרגיש שלם עם הגוף והנשמה שלך״.
״איך אני יכול להרגיש שלם אם הגוף והנשמה שלי לא שלמים״?
״כי זה לא תלוי אחד בשני״ הוא לוחש.
אנחנו שותקים שנינו.
״אני יכול לנסות ליצור לך חוויה מתקנת״ הוא אומר.
״כמו?״ הוא קרוב מידיי. הוא פאקינג קרוב מידיי.
מעולם לא חשבתי על זה.
״לגרום לך לראות במגע משהו מיוחד. לגרום לך לראות באוכל משהו מיוחד״.
אני מביט בו בבלבול.
״בוא נצא אחרי ההופעה לבר המרכזי, אכיר לך מישהי״.
״מישהי?״ אני לא יודע מה זה הגוון שהסתנן לקולי. אני מאוכזב. ממה?
״תנסה למצוא את המגע שוב, תרפא בעזרתו את המגע הטראומתי״.
״אתה אומר שאני צריך לשכב עם מישהי כדי לשכוח שאנסו אותי?״
הוא מביט בי בזעזוע.
״אני אומר שאתה צריך למצוא מישהי שתאהב את המגע שלה״.
״זאת אומרת לשכב איתה״ אני קולט שאני כועס. וזה מוזר לי, כי לא היה שום דבר שאמר שהיה אמור לגרום לי לכעוס. נכון?
״לא, גונגקוק-״
אני קוטע אותו ״היונג, מה זאת העצה הזאת לעזזאל?״
הוא מרים ידיים ״אני מתנצל. לא התכוונתי שזה ישמע ככה. אני פשוט חושב שכדי לשכוח טראומות צריך חוויה מתקנת בשבילם״
״אני מבין״ אני חוזר לשתוק לדקה.
״כמו עם האוכל. האם יש מאכל שאתה אוהב במיוחד?״
אני חושב.
״אמרת לי פעם שהמאכל האהוב עליך הוא כל דבר שמכיל רוטב של ביגלה מלוח״.
״אמרתי לך את זה לפני שלוש שנים״ אני נדהם.
הוא מחייך.
״נלך לאכול גלידה אחרי החזרה?״
אני מביט בו בהיסוס.
ואז , אני לא יודע למה, אבל אני מוצא את עצמי אומר כן.