perfect

??? 19

*
ימי המופע חולפים במהירות.
אני תמיד יושב על כסא, בקבוק מים צמוד.
הממברים הסתובבו סביבי, תמיד עם מבט מודאג.
לא העמסתי על עצמי כבקשת סג׳ין. הקפדתי על ארוחות ואימונים קלים בלבד.

אני שוכב עכשיו בחדר המלון.
מחר נטוס חזרה לקוריאה.
השגרה שלי תמשיך, הארוחות הקבועות, האימונים...
אני מרגיש שאין לי חשק לזה. אין לי כוח בכלל.
דפיקות קלות על הדלת שלי נשמעו.
צעדתי בעצלתיים אל הדלת. פתחתי אותה ובלעתי רוק.
טאהיונג עמד שם ,שקית בידו.
״רוצה לבוא לראות מקום יפה?״
״השעה 11 בלילה״ סקרתי אותו במבטי כשנכנס.
הוא לבש ג׳ינס רחב וחולצת טריקו די צמודה.
״אז?״ הוא הניח את השקית על השידה .
״סג׳ין אמר לי ללכת לישון״.
טאהיונג צחק. הוא התיישב על המיטה והוציא את הטלפון מכיסו.
״ואיך הוא ידע בדיוק?״
הצבעתי לעבר הדלת ״אנשי הצוות בחדרים הסמוכים ״.
״אני אשמור עליך״ הוא אמר ואז התרומם.
״תתארגן, גם די קריר בחוץ אז תלבש בגדים חמים״.
״לאן אנחנו הולכים?״ עצרתי אותו.
הוא הגיב בחיוך ויצא מהחדר.
רבע שעה לאחר מכן מצאתי את עצמי עומד בתחתית גבעה.
״מה זה?״ רטנתי והוא צחק.
״נעלה למעלה לראות. יש שם נוף יפיפה״.
״אתה מצפה ממני לעלות את כל זה?״ עיניי נפערו ״אתה יודע שאסור לי לעש-......
מה אתה עושה?״ צרחתי כשזרועותיו הניפו אותי באויר בתנוחת כלה.
״תוריד אותי״ נקשתי על חזהו בחוזקה ״אני כבד! תוריד אותי!״
״אתה לא כבד״ הוא התחיל לעלות ״אני מרים פי שניים ממך בחדר הכושר״.
אחזתי בכוח בדשי המעיל שלו. אלוהים.....
היה לו ריח של מנטה ובושם חזק. וידיו היו חמות על גופי.
״תוריד אותי״׳ ביקשתי שוב.
״אני רוצה שתראה את הנוף הזה״.
״אבל אני כב״-
״תשתוק, גונגקוק״.
אז שתקתי.

הוא צדק.
הנוף מלמעלה היה עוצר נשימה.
הוא הוריד אותי על הדשא שהיה עוקצני תחת כפות ידיי.
הוא התיישב לצידי.
״נו?״ הוא נשען על האבן הגדולה שמאחורינו ״איך הנוף?״
״יפיפה״ לחשתי.
הקשבתי לנשימותיו לצידי.
לפתע הייתי מאוד מודע לעצמי, לזה שאני קיים.
זה היה התאריך שבו תכננתי לסיים את חיי, ובואו, תודו, זה הנוף הכי יפה שאפשר לסיים את החיים איתו.
דמיינתי את הסכין מחליקה על עורי, פוצעת בדיוק, בשביל מזוגג את הוריד, דם נוטף ואני מאבד הכרה וצונח מטה במורד הגבעה, נוחת בדיוק בין החיבור לארץ ולשמיים.

״יש לך פרצוף רציני״ טאהיונג אמר לפתע.
הבטתי בו בשקט.
״אני יכול לספר לך משהו?״ שאלתי לאחר כמה דקות.
״תמיד״.
בלעתי רוק, נשכתי שפתיים ואז מצאתי את עצמי לוחש ״אני רוצה למות״.
והוא לא אמר כלום.
לא ציפיתי שיגיד כלום. לא ידעתי למה לצפות את האמת.
״אני רוצה.... לחתוך עכשיו ואז לקפוץ ולהפסיק לחשוב בבת אחת״.
ואז הוא הביט בי.
והעינים שלו היו רטובות.
״למה אתה בוכה?״ הופתעתי.
״אני לא רוצה שתעשה את זה״.
פלטתי חצי חיוך ״אני רוצה להשיג שקט. להפסיק לחשוב. להפסיק להרגיש.״
״להפסיק להרגיש מה?״ הוא לוחש בשאלה.
״את הכאב הזה״.
״אני יודע שזה נראה כמו סוף העולם כרגע״ הוא לוחש ובליבי מתלקח כעס.
״גונגקוק, אתה עמוק בתוך הכאב. זה נראה כאילו אין אפשרות שיהיה טוב יותר אבל יהיה, אני מבטיח!״
״עזוב, אתה לא מבין״ פלטתי בתסכול.
״אז תסביר לי״ הקול שלו רך ופתאום אני קולט שידו נחה על ברכי.
״זה לא משהו שיעבור... זה לא משהו שיפסק. אני לא יכול להפסיק להרגיש את המגע שלו. אני לא יכול להפסיק לחשוב על אוכל וקלוריות. אני לא יכול להפסיק עם הרצון לחתוך ולחתוך עד שלא ישאר ממני כלום.״
״אתה תכעס עליי אבל אני אגיד את זה שוב.״ הוא מתקרב עוד.
״זה רק נראה ככה״.
אני שותק.
הוא נאנח לצידי ״גונגקוק, תסתכל סביבך. תסתכל על הים שמולנו, תסתכל על הכוכבים בשמיים, על הבתים הרחוקים.... אתה רק נקודה קטנה בתוך כל העולם הגדול הזה-
״אז למה זה משנה אם אני אמות?״ אני קוטע אותו.
״כי יש לך כל כך הרבה סיבות לחיות.״
״הסיבות האלה לא מוחקות את הכאב״.
״אני יודע״ הוא מהנהן.
הוא נשען לפתע עוד אחורנית, עד שהוא שוכב ממש על הדשא.
הוא טופח לצידו ואני נשכב גם.
אנחנו שוכבים זה לצד זה, רעש הרוח המרעיד את העלים סביבנו נשמע.
אני עוקב אחריי מבטו אל השמיים.
הם זוהרים.
״אתה תהיה בסדר״ הוא לוחש ״וזה לא קלישאה. זה לא משהו שאני אומר סתם. אתה צריך למצוא שוב את העוגן בתוכך. את
הסיבה שגרמה לך לקום כל בוקר.
אם באמת היית רוצה למות, היית מסיים את זה כבר. אבל נשארת. נשארת. וזה אומר שיש משהו שמשאיר אותך.
אתה רק צריך לגלות מה הוא״.
ואז ידו עוטפת את שלי והקולות שבראש משתתקים.
וזה רק קול הרוח שמפר את השקט בינינו.
ואני נושם עמוק,
ונותן לשקט לזחול אליי.