Rules of the game / taekook

קריאה מהנה♡

-
הלילה היה קר, אבל המבט של טאהיונג בער כמו אש.

ג'ונגקוק עמד קפוא במקומו, כל גופו דרוך.

היד של טאהיונג עדיין אחזה בסנטרו, לא חזק, אבל מספיק כדי לגרום לו להרגיש... נלכד.

"אני לא שלך" הוא מלמל, מנסה להישמע בטוח בעצמו.

טאהיונג גיחך, ולפני שג'ונגקוק הספיק לזוז, הוא סובב אותו באלגנטיות ודחף אותו אל מכסה המנוע של מכונית שחורה שעמדה לידם.

"לא שלך?" טאהיונג חזר אחריו, גופו קרוב מדי.

"בייבי, אם אתה לא שלי, אז למה אתה עדיין פה?" ג'ונגקוק בלע את הרוק, שונא את הדרך שבה הלב שלו הגביר קצב מהקרבה הזו.

"זה כי אין לי ברירה." אמר ג'אנגקוק באנחה מיואשת.

"תמיד יש ברירה" טאהיונג לחש באוזנו, והדרך שבה קולו ירד טון כמעט גרמה לג'ונגקוק לאבד את שפיותו.

הוא רצה להעיף אותו מעליו.

הוא רצה לברוח.

רצה לחזור הביתה.

אבל יותר מכל… הוא רצה לדעת מה טאהיונג הולך לעשות עכשיו.

"אני לא משחק במשחקים שלך." הוא זרק לעברו, מבטו מלא באיפוק.

"אתה כן," טאהיונג חייך בזחיחות, אצבעותיו מטיילות באיטיות על קו הלסת של ג'ונגקוק.

"והדבר הכי מצחיק? אני חושב שאתה אפילו נהנה מזה." טאהיונג אמר, מיתגרה בצעיר שמיד פער את עיניו.

ג'ונגקוק פתח את הפה כדי לענות, אבל לפני שהספיק להוציא מילה, טאהיונג התרחק, משאיר אותו שם—חם, מבולבל, ועם דופק גבוה מדי.

"בוא, בייבי" טאהיונג אמר בקור רוח, פותח את דלת הרכב.

"יש לנו עוד עבודה הלילה." המשיך, קולו צרוד ועמוק, מעביר בצעיר צמרמורות מוזרות.

ג'ונגקוק נשם עמוק ונכנס למכונית, מנסה להתעלם מהדרך שבה טאהיונג פשוט שלט בו בלי מאמץ.

כי הבעיה הכי גדולה?

הוא צדק. ג'ונגקוק התחיל ליהנות מזה.

-

תגובות?מחשבות?דיעות? תלונות?בקשות?הצבעות?

מוזמנות♡