התקלה של ווטפאד עוד רודפת אותי כשאני מנסה לשמור פרקים, זה סיוט! אם יש בעיות בפרק אשמח שתגיבו לי כדי שאתקן, לפעמים זה לא מראה לי ישר.😕
תהנו מהפרק, הוא ארוךךך❤️❤️
————————
אנחנו לא מפסיקים להנות כי אנחנו מזדקנים, אנחנו מזדקנים מכיוון שאנחנו מפסיקים להנות.
נ.מ - קטרינה באקר:
אני לא יודעת איך לעכל את הערב הזה.
הארוחה עברה חלק ולכל אורכה דיברתי עם אליה בעיקר, החלפתי כמה מילים עם גבריאל וקצת עם אליאנה, אבל אני ואליה הכי הסתדרנו.
ריבן היה שקט, הביט בפבלו מידי פעם ושוחח עם אביו. פבלו צחק עם אימו, דיבר איתה על כל מיני בעיות שהיא צריכה עזרה לגביהן ולבסוף, הם החליפו מבט מבין והתלחששו.
הייתי בטוחה שהם דיברו עליי כי רגע אחר כך פבלו אמר לאליה להראות לי את החדר שלה.
כמובן שלא יכולתי פשוט לומר שלא מתחשק לי... ילדת הקסם הקטנה סיבבה אליי את פניה כמו קפיץ שהשתחרר וחטפה אותי לחדרה.
עכשיו אני יושבת באמצע מיטתה הוורודה, מסביב למיטה יש הינומה גדולה שמחוברת לתקרה, נופלת במפל יפהפה של ורוד בייבי.
מהצד היא נראית הנערה הכי מפונקת שפגשתי, אבל כשדיברנו הרגיש אחרת. יש לה אנרגיה חברותית והמון ידע.
"יש לי כמה שמלות שאני רוצה לזרוק, את רוצה לקחת אותן לעצמך?" שואלת כשהיא עם גבה אליי, מתעסקת בארונה הענקי שנפרס לכל אורך הקיר.
החדר הזה ענק.
יש לה מקלחת, מיטה זוגית, שידה מלאה מגירות ומיטה לכלב לצד המיטה שלה.
הם עשירים כל-כך שאני בטוחה שלעולם לא פגשו התלבטויות בנוגע לכסף.
"תראי לי," אני משיבה ומתהפכת במיטתה, מתיישבת כשרגליי אחת על השנייה ללא נעלי עקב ובגרביון.
אליה מסתובבת עם שתי שמלות תלויות על קולב, אחת לבנה עם פרפרים כחולים והשנייה שחורה עם מחשוף עמוק ושסע מאחור.
השחורה הרבה יותר יפה ופחות ילדותית, היא יכולה להיראות מושלם על אליה.
"למה את לא שומרת את השחורה?" אני מטה הצידה את ראשי, גבותיי מתכווצות.
אליה נראית מתוסכלת. "כי ריבן אמר שזה נוראי... ושרק זונות לובשות כאלה שמלות."
"אם נשים סקסיות נחשבות לזונות, תהיי זונה." אמרתי בחיוך תמים ומצמצתי אליה בחיבה. אם הם ימשיכו ללמד אותה דברים כאלו, היא תלבש שמלות עם פרחים, תחתוני סבתא וגוזיות כל החיים שלה.
היא חייבת לדעת שגם היא אישה ומותר לה.
היא פערה את פיה ועיניה, "את מדברת מלוכלך!" האשימה והניפה את אצבעה.
"אני? את אמרת קודם." צחקתי והנחתי יד על בטני מרוב שהתכווצה מהצחוק.
"כן, אבל את אומרת לי להיות זונה!" צעקה.
"ששש..." לחשתי בחומרה בין הצחקוקים. "את רוצה שאימא שלך תשמע? נראה לי שהיא מתכננת לזרוק אותי מהבית הזה בכל מקרה." אמרתי.
אליה התקרבה אליי, זרקה את השמלות הצידה והתיישבה על המיטה. "כן, אני יודעת שאימא שלי יכולה להיות מבהילה. פבלו לא אמר לך?"
"הוא אמר לי לא להיבהל..." ולחשוב עליו, לחשוב על אחר-כך... "אבל כשהיא דיברה איתי לבד זה היה –"
"כאילו היא רוצה לצלוב אותך." השלימה.
"כן, משהו כזה." גיחכתי. "אני מציעה לך לשמור על השמלה השחורה, ואם את רוצה להיפטר מהלבנה, יש לי למי לתת אותה." הצעתי והתיישבתי גם על קצה המיטה, מתכוננת לקום.
אני על קוצים כבר מתחילת הערב, מתחילת היום, ובעיקר – מאז שסיימנו לאכול. אני רוצה להוריד לו את החליפה כבר, ללטף אותו ולגעת בו כמו שרק אני יודעת.
"נשמע מושלם. תודה." חייכה.
"את ופבלו... אתם יחד?" שאלה בלחישה והסיטה קבוצת שיערות מפניי, תנועה שהמיסה את ליבי. היא מנסה ליצור קרבה כדי שאני ארגיש בטוחה לשתף, תרגיל מלוכלך.
"לא, את רוצה שנהיה?" זרמתי איתה.
היא הנהנה בשקט, כאילו זה סוד. "הוא היה מאושר היום בערב... ראית? הוא ממש צחק, והוא הסתכל עלייך מהצד כל הזמן." לחשה.
הוא באמת הסתכל עליי? למה זה הרגיש כאילו אימא שלו קיבלה את כל תשומת הלב?
הוא אפילו לא ניסה לתפוס מושב לידי, אימא שלו גררה אותו ישר אליה. מעצבנת.
אני מרכינה את ראשי כשמרגישה את לחיי מאדימות. "לא חושבת... אולי סתם היה מוזר לו שאני בשולחן." אני ממלמלת.
"את יודעת שלא. הוא היה מאושר ב-" היא מתכוונת להתווכח איתי, אבל דפיקה קלה בדלת גורמת לשתינו להרים את הראש.
"מה?!" אליה צועקת ונופלת אחורה על גבה. המיטה רוטטת תחת משקלה הפתיע.
"ככה מברכים את הקאפו לשלום?" הדלת נפתחת וקולו הסקסי נשמע נמוך ומשועשע מאחותו.
הוא כזה טוב איתה שזה מקסים אותי.
"קאפו כמו שמפו, לך מפה!" היא מעיפה כרית ורודה בצורת לב על הדלת.
פבלו תופס אותה בכפותיו וזורק בחזרה על המיטה. "אליה, אליה... מה נעשה איתך? אבא כבר מיואש ממך, אימא כועסת על הציונים שלך... מה נשאר לעשות?" צועד קדימה.
אני בוהה בחליפתו, שמה לב לכפתורים שנפתחו במהלך הערב, לשיערו שנעשה פרוע מהשיחות עם אימו, שכנראה הרסה לו את השיער באהבה.
גם אני רוצה לגעת לו בשיער.
"אוף! אני שונאת את בית הספר! אני לא רוצה בגרות במתמטיקה, אני רוצה בגרות בלחסל במאפיה!" התרעמה.
צחקקתי וקמתי לכיוון פבלו. "היא רוצה להיות חיילת שלך, שמעת?" חייכתי אליו.
עיניו התמקדו בי, הבריקו ברכושנות וסקרנות.
"תלמדי אותה, אני בטוח שתצליחי לרסן את החיה הוורודה."
"החיה הוורודה? מה אני?" צרחתה של אליה החרישה את אוזניי, "אני לא פוני מזויין!"
עוד כרית עפה.
תפסתי את הכרית ראשונה וזרקתי עליה בחזרה. "נכון, את יותר כמו שדון עם אוזניים גדולות ואף ענק." התגריתי בה.
היא הוציאה את לשונה, "חה, חה, חה. לפבלו יש אף יותר ענק! שלי קטן וסולד, עם נמשים!" הוכיחה.
"אני לא רוצה לקטוע חלילה את הוויכוח המעניין שלכן, אבל צריך ללכת."
ובתנועה שלא ציפיתי לה מול אחותו, הוא נצמד אליי מאחור ומנשק את לחי.
אני מסמיקה עד שורש שיערי, ופוערת את פי בהלם.
"ללכת... לאן אתם הולכים?" קמה מהמיטה בחיוך קטן, "אני רוצה לבוא."
"את לא באה." קולו הפך לסמכותי.
התכווצתי באחיזתו מההלם שבגישתו כלפיה פתאום.
פבלו נדרך גם כששמע את עצמו, "התכוונתי ש-"
"לא צריך! אל תשנה גרסה. אני לא רוצה לבוא. רק תסגרו את הדלת כשאתם יוצאים, הקולות של אבא משתעל מציקים לי." אמרה, הבעתה הפכה מכעוסה לאדישה.
היא ילדה כל-כך תמימה וחמודה, אבל רואים שהיא מסתירה בתוכה חוכמת חיים.
היא יותר מרק הצבע וורוד.
"תכף זה שאנחנו נושמים יציק לך." מעיר בנבזיות שכולה אהבת אחים, עקף אותי והתקרב למיטתה. "חשבתי שאת רוצה שאני...-" הוא רוכן אל אוזנה ולוחש לה סוד.
פניה הקרות כלפיו מוארות פתאום.
'באמת? אתם...' שפתיה שירטטו.
לא הצלחתי להבין עוד, אבל הצבע חזר לפניה.
"את אמרת שאת רוצה, אז אנחנו הולכים."
הוא אמר לה שאנחנו הולכים עכשיו בשביל סקס?! אני לא מאמינה! אין מצב! הוא אמר..?
הוא באמת אמר?
פבלו לקח את כף ידי ויצא מהחדר.
נכנסנו לרכב שלו, הנסיעה עברה בשקט בזמן שראשי לא הפסיק לחשוב על האם אליה כל-כך רוצה שנהיה ביחד, יכול להיות שהוא גילה לה על התוכניות שלנו כדי שתסתום?
היא חמודה והכל, אבל היא לא צריכה לדעת שאני הולכת להזדיין עם אחיה עכשיו...
יש גבול.
"את שקטה, חייזרית." מציין פבלו.
אני מהדקת את אחיזתו בתוך כף ידו החמה על ידית ההילוכים.
הוא כל הזמן לוקח את היד שלי כדי להעביר הילוך, וזה מסחרר אותי ברמות.
"מה אמרת לאליה?" אני שואלת בקול שקט.
"מה אמרתי?" הוא מסובב את ההגה ומציץ לכיווני במבט מסוקרן.
"כשלחשת לה באוזן... יכול להיות שסיפרת לה על ה..." אני משתעלת מעט לתוך כף ידי, ליבי דופק כל-כך חזק שזה מפריע לי לנשום.
"על מה?" לוחש בקולו הגברי, אצבעותיו מטפסות על זרועי באיטיות ומלטפות בריחוף.
אני בולעת את רוקי ומביטה בפרופיל פניו, בזיפים, באפו המחודד.
הוא חתיך ברמה שהופכת לי את הבטן, העיניים המרוכזות שלו בכביש נוצצות ברגש שאני לא ראיתי עליו אף פעם מאז פגישתנו הראשונה.
"נו, תגידי את מה שאת רוצה לומר." דוחק, "מה את חושבת שאמרתי לה?"
ואנחנו מגיעים לבניין די גדול ויוקרתי, הוא חונה ומפנה אליי את ראשו.
"על התוכנית שלנו." אני נושפת אוויר ברעד, שפתיי נפשקות כשאני מביטה בו בעיניים גדולות ומשתוקקות לתשומת ליבו.
לא ציפיתי שכל הערב אחכה לזה ככה, שארגיש את התשוקה בוערת בעורקיי, אבל אני לא מסוגלת לחכות עוד.
חיוך ממכר עולה על שפתיו, ידו הגדולה והשזופה עולה לפניי ומלטפת את לחיי בצורה שממיסה אותי.
לעזאזל, הגבר הזה יכול לשתק אותי בליטוף קל.
הוא משפיע עליי כל-כך שאני מסוגלת לעשות הכל עבורו.
"אמרתי לה שאנחנו הולכים לקנות פרחים חדשים. היא יודעת שלא אהבת את הקודמים."
אני פוערת את עיניי ומנידה בראשי, "א-אני לא אמרתי שאני לא אוהבת!" אני מכה את זרועו.
בתנועה מהירה הוא לופת את ידי ומושך אותי, ידו משחררת את החגורה בקליק מהיר ואני מתיישבת עליו, מתנשפת.
"אמרת לי לא להביא לך פרחים." לוחש ישירות לשפתיי הפשוקות ומטה את ראשי לאחור בידו.
אני ממצמצת באיטיות, מרגישה שהקרבה משכרת אותי יותר מאלכוהול.
"אני..." ידיי נכרכות סביב צווארו, ירכיי נלחצות על רגליו. "אולי אני כן רוצה."
כף ידו עולה על מותני ומלטפת את עורי מעל השמלה. "אמממ...." ראשו נופל על צווארי, "אם כך, אני מניח שתצטרכי לפנות מקום בדירה שלך, כי אני אביא לך המון, המון פרחים." לוחש לצווארי.
"כמה פרחים?" אני נאנחת בקול שקט ומקמרת אליו את גופי.
"שלושה זֶרים על כל וויכוח שלך איתי, סגור?" מעביר את שיערי אל מאחורי אוזני.
אני מביטה בעיניו, מרגישה כאילו טובעת כשמהנהנת ומלטפת את כתפיו החזקות בידיי.
"שלושה זרים... נשמע כמו קומדיה." אני לוחשת.
הטלפון שלו מצלצל בכיס שלו וגורם לי להתמתח לאחור. אני נשענת על ההגה ומביטה בו בשאלה.
פבלו נשען לאחור גם, כמו מלך, ומביט במחשוף שלי בכל הריכוז, עיניו מוצרות על גופי כאילו זה כל עולמו כרגע.
"אתה לא הולך לענות?" אני מתפתלת ונושכת את שפתי התחתונה.
הוא נראה כל-כך פאקינג-לוהט ושטן מהגיהנום שהולך לענג אותי הלילה.
כן, כמה שאני מחכה לזה.
"לענות..." הוא מהמהם, "לא חושב." כפות ידיו עוטפות את מותניי, משטחות אותי לתוך ההגה כשידו מטפסת ועוברת על כל בטני ברכושניות.
כל מגע, כל ליטוף, כל מילה –
הכל נראה בעל משמעות בצורה שאני לא רגילה אליה.
אני לא מצליחה להבין האם זה אמיתי?
מה שאני מרגישה זה סתם בגלל איך שהוא נראה? בגלל התפקיד שלו?
למה אני מרגישה שאני מתאהבת בפבלו?
אין לי תשובה, למרות שמרגיש שהיא מסתתרת מתחת ללשוני, רוצה לצאת. אבל אני מעדיפה שלא תהיה לי תשובה.
אסור לחשוב על זה יותר מידי.
צלצול הטלפון שלו נשמע שוב והוא עוצר הפעם, שולף את הטלפון מהכיס ועונה.
אני מביטה בחזהו, אצבעותיי עולות בליטופים קלים תוך כדי מבט עמוק בעיניו.
הוא מניד בראשו אליי, כמו מאיים שלא אגע בו.
"מה קרה, סבסטיאן? אתה לא יכול להתאפק?" נובח בכעס.
קול זועף נשמע מהצד השני.
אני מתעלמת מעיניו המאיימות ומחייכת בתמימות, מפתלת את אגני בתנועת ריקוד על הזין העומד שלו ופותחת עוד כפתור בחולצתו.
ידו מתהדקת על מותניי בכוח כמעט מכאיב.
פתאום הבעה אחרת עולה על פניו. "מצאת את הצילומים? יש לנו פנים?"
אני רוכנת עליו תוך כדי שאני משפשפת בעדינות את איברו עם ירכי מעל הבד.
הוא מתנשם. "אני לא מאמין. המניאק אמר את האמת? זו באמת אישה?"
אישה?
ראשי קופץ מעלה ועיניי מצטמצמות על הטלפון בחשד.
צילומים, אישה, אמת...
צילומים של מה?
אני שואלת את פבלו אם הכל בסדר עם הבעתי המודאגת והוא בתגובה מלטף את ירכיי ושולח אליי מבט מעודד, כאילו הכל מעולה, אפילו טוב יותר.
"אני מגיע עכשיו." הוא מנתק.
"מה עכשיו?" אני פולטת בהתנשמות ומתרחקת מעט.
פבלו מרים את ידיו לחפון את פניי, "סבסטיאן מצא משהו לגבי הגנבת שאני מחפש, ואני חייב למצוא את מי שעשה את זה. אני אפצה אותך." מנשק את קצה אפי וטופח על ירכי, "תעברי למקום שלך."
למקום שלך?
האסימון נופל לי כמו סכין שננעצת לתוך הלב.
הוא ידע שזו אני, הוא ידע שזו אני והכל ילך לעזאזל. אני גנבתי ממנו, אני חיה על חשבונו, בביתו, אני אשמה בהכל! עכשיו, בגלל הגניבה הזאת... אני אאבד את פבלו. הוא לא ירצה בי, ולא רק זה – הוא ירצה לרצוח אותי ולא ישחרר באמת.
אני מנידה בראשי, מנסה להחניק את ההיסטריה שפרצה בליבי ההולם בחזה.
"אני אלך לבד הביתה," ואני פותחת את הדלת שלו, קופצת בזריזות ויוצאת.
"מה לבד? קטרינה, תחזרי לרכב, אין הגיון במה שאת אומרת." הוא תופס את זרועי ומושך אותי אליו.
אני מתנערת ממנו בתנועה חדה והולכת מהר יותר.
דלת הרכב נטרקת והוא צועד אחריי. "קטרינה! אמרתי שאפצה אותך." הוא צועק אחריי.
לאחר כמה רגעים שאני ממהרת ללכת יותר מהר, אני שומעת את צעדיו מאחוריי, והוא הרבה יותר מהיר.
"אני לא הכלבה שלך, תעזוב אותי!" אני צורחת.
אסור שהוא יגיע אל סבסטיאן.
שילך אחריי עד שהשמש תעלה, שילך אחריי גם מאה שנים – רק שלא ישנא אותי.
"לעזאזל!" הוא צועק, וצעדיו כבדים יותר על הזפת. כף ידו תופסת אותי ומושכת באלימות.
אני צווחת מהכאב הפתאומי ומתנגשת בגופו השרירי והגבוה.
"מה קורה לך? למה את הולכת ככה? חשבתי שסיכמנו משהו, ולא נתת לי למלא את החלק בעסקה." הוא מנסה לתפוס את עיניי, אבל אני מנידה בראשי מהר מידי ומנסה לברוח שוב.
"תשחרר אותי," אני דוחפת אותו, דמעות מעקצצות בעיניי. אני לא אראה לו את דמעותיי, אסתיר את החולשה שלי כלפיו בכל מחיר. "אתה אמרת שתעזוב אותי! אתה! אז תשחרר אותי-"
אני מנסה להיאבק עוד.
הוא קוטע אותי בכך שעוטף את זרועו סביב מותניי, קרוב בצורה מסוכנת לתחת, מצמיד אותי לחום גופו ומטיח את שפתיו על שלי.
מנשק אותי בסערה.
שפתיו נלחצות בכוח על שפתיי.
אני המומה, עיניי הלחות נפערות וגופי רועד באחיזתו. ידיי דוחפות את כתפיו ממני כשאני מתנגדת לנשיקתו. "תפסיק..." קולי רועד ולא יציב. הלוואי שתמשיך.
הלוואי לא הייתי כזאת דפוקה שהורסת הכל.
הלוואי שלא הייתי צריכה לגנוב ממך, אבל הייתי חייבת.
סליחה.
"בסדר." הוא עוזב בתנופה, ידיו עדיין עליי, עולות ותופסות בפניי. יד אחת מרימה את סנטרי לקשר עין, והשנייה עוטפת את עורפי בכוח.
אני עוצמת עיניים ומסרבת להביט בו.
"אם זה מה שאת רוצה... אני אשחרר אותך." מניח את מצחו על שלי בהתנשפות של זעם. "אני אשחרר ולא ארדוף אחרייך. לא יהיו הודעות, לא פרחים, ולא תתקלי בי שוב לעולם." מהנהן.
אני מהנהנת חזרה. "יופי!"
"תזכרי את זה," מנער את פני ומטלטל את גופי באחיזתו. "תסתכלי עליי עכשיו, תזכרי את הרגע הזה."
אני פוקחת את עיניי בבת אחת ומביטה בו בלוחמנות.
עיניו החומות מלאות בכעס ובלבול שאני המומה.
הדמעה הארורה זולגת על פניי, רטובה ומרה. זיכרון נוסף לחיים הנוראים שלי.
"מחר כשתתעוררי בבוקר מלאת אכזבה, זו לא תהיה אשמתי. את הרסת את מה שניסיתי לבנות בנינו," מנער אותי, "את הרסת את זה, ואת תשלמי. אני רואה את זה בדמעות שלך. את תזכרי שזה הרגע שוויתרת עלינו, ואנחנו לא יהיה קיים שוב." משחרר אותי בתנופה.
אני עומדת שם המומה, בוכה ומלאת זעם כלפי העולם. ידיי שמוטות לצדי גופי וראשי מורם אליו בעיניים מלאות עצב.
"כנסי לרכב שלי, קטרינה. אל תלחמי בי ותנסי ללכת לבד. גם ככה לא תראי אותי שוב."
אם אתן רוצות את הפרק הבא מהר מהרגיל, הפרק הזה והפרק הקודם צריכים להגיע ל- 25 הצבעות❤️