גונגקוק עלה על המשקל באימה.
הוא צמצם ככל שיכל ורץ מלא. הוא בטוח הצליח להוריד במשקל, לא?
הוא לא הביט מטה כששמע את הגיחוך של סונד הו.
״בסדר״ סונד הו התיישב חזרה לצד השולחן ״תוריד עוד שני קילו עד סוף השבוע הבא״.
גונגקוק הביט מטה.
59.2
וואו! הוא עשה את זה!
הוא הנהן בשקט לעבר סונד הו ויצא מהחדר.
הוא נכנס אל הוואן שבו חיכו הממברים והתיישב ליד גימין במושב האחורי.
״מה הוא רצה ממך?״ שאל גימין.
״הוא רצה לעבוד איתי על איזה צעד ריקוד״ גונגקוק מלמל בתשובה.
״הוא עובד איתך הרבה לאחרונה״ גימין קימט את מצחו.
הממבר הצעיר רק משך בכתפיו בתגובה.
גונגקוק נכנס אל חדרו והתיישב על השטיח. הוא השעין את ראשו על דלת הארון ושחרר אנחה שקטה.
הוא היה כל כך עייף.
כל כך מותש מימים שלמים בהם הוא לא הכניס כלום לגוף.
הוא פתח את המגירה התחתונה והוציא משם קנבס.
ידו, האוחזת בעיפרון, התחילה לצייר.
הוא הרגיש שהוא מתמגנט אל משיכות המכחול שהתחילו לתפוס צורה.
ורד יפיפה העומד באמצע המדבר.
׳הוא יראה כל כך יפה באדום׳ הרהר גונגקוק.
הוא הוציא את קופסאת הצבעים והחל לצבוע את הורד.
הוא הביט באכזבה בקנבס.
זה לא האדום הנכון.
דפיקה קלה על הדלת נשמעה ואחריה הדלת נפתחה.
ראשו של הוסוק הציץ פנימה.
״קוקי? אנחנו מזמינים פיצה. איזה תוספות אתה רוצה?״
״בלי שום תוספת על שלי, תודה ,היונג״.
הוסוק סגר את הדלת אחריו וגונגקוק התרומם באנחה מהשטיח.
הוא הוציא את הטלפון מהכיס והבחין בשיחה שלא נענתה מאימו.
הוא נשכב על המיטה וענה.
״היי, אמא״.
״מתוק שלי״ קולה החם נשמע ״מה שלומך?״
״אני בסדר״ ידו טיילה אל שולי השמיכה על מנת לתפוס בה ״איך את ואבא?״
״עובדים קשה״ היא צחקה ״גם אתה נכון?״
״כן. אנחנו מתכוננים לסיבוב הופעות שיתחיל עוד חודשיים.״ גונגקוק מולל את שולי השמיכה בין ידיו ״אנחנו מתאמנים הרבה״.
״אל תקשה על עצמך, ילד.״
״אני אהיה בסדר״ גונגקוק פלט צחוק שקט.
״מתי אנחנו רואים אותך?״
״שבוע הבא?״
״אתה יכול להגיע?״
״אני אבדוק את זה״ גונגקוק התיישב ״אני אכתוב לך כשאדע מתי בדיוק״.
״יופי. אנחנו מתגעגעים אליך מאוד״.
״גם אני מתגעגע״ הוא אמר בשקט.
״תבוא יותר, ילד. אנחנו לא נעשים צעירים יותר״.
״בסדר, אמא״.
״ביי בינתיים, מתוק שלי״.
״ביי אמא. תמסרי דש לאבא״.
גונגקוק ירד אל הקומה התחתונה.
״הנה אתה״ גין נופף לכיוונו ״הפיצה הגיעה״.
גונגקוק בלע את רוקו ונכנס אל הסלון.
כל חברי הלהקה ישבו על הספות וצפו בטלוויזיה, נהנים מהפיצות החמות.
גונגקוק התיישב בהיסוס לצד גין.
״הזמנו לך מגש בלי תוספת, כמו שרצית״ אמר נאמגון.
״הזמנתם לי מגש שלם?״ גונגקוק נשך את שפתיו.
״אתה כמעט תמיד אוכל מגש״.
״אני.... לא תמיד אוכל מגש״.
״קוק, הכל בסדר. כולם יודעים שיש לך תיאבון גדול״ אמר גימין.
גונגקוק הרגיש איך חץ ננעץ בליבו.
הוא הביט בפיצה והרגיש איך הגוף שלו דורש אותה.
דורש אוכל אחרי כל כך הרבה זמן.
אבל המוח?
המוח דוחה אותה.
הוא התרומם מהספה ופסע אל עבר גרם המדרגות.
״אתה לא אוכל?״ שאל גין.
״אני לא רעב״ מלמל גונגקוק.
הוא החליט ללכת לישון.
ככה הוא לא יצטרך לאכול שום דבר.
****
חברי הלהקה נכנסו אל משרדו של ס׳גין.
הוא מיהר לסיים את שיחת הטלפון שהיה בה ופנה אל הממברים בחיוך.
״אני כל כך שמח שהצלחתם להגיע ככה בדקה האחרונה. יש לי חדשות משמחות״.
״בבקשה אל תגיד שהכנסת אותנו לאיזה ראיון בארה״ב. אם אני אצטרך לטוס שוב אני נשבע ש-״
״לא טיסה״ ס׳גין קטע את גימין ״אתם תופיעו בתוכנית אירוח בחדשות S קוראה״.
״ווואו״ מלמל נאמגון.
״כן. עוד יומיים. מראיינים אורחים יהיו גם ג׳סטין ביבר ולהקת קולדפליי, אני מקווה שתוכלו להגיע לשיתוף פעולה״.
״וואו, זה מטורף״ קולו של גימין עלה בצווחה.
״מה בדיוק אנחנו עושים שם?״ שאל יונגי.
״מצטלמים, מדגמנים, ומתראיינים״.
״מדגמנים?״ נאמגון הרים גבה.
״הם רוצים שתופיעו על עמוד השער של העיתון שלהם״.
גימין צווח.
גין השתיק אותו בבעיטה תחת השולחן.
״מתי זה?״
״יום שני הבא״.
״אתה מתכוון עוד שלושה ימים?״
ס׳גין המהם.
״פאק״ גימין נשען עליו קדימה ופער עיניים ״איך בדיוק אנחנו אמורים להתכונן לזה?״
״אם אתה לא מתכוון לשנות אישיות עד יום שני הבא אני חושב שתהיה בסדר״ גיחך יונגי.
״אני משנה אישיות כל יום״ גימין שלח אליו מבט ״אתה גר איתי. אתה יודע את זה״.
״אז תבחר איזה גימין אתה רוצה להיות עד יום שני״ ס׳גין נקש בעטו על השולחן.
״סיכמנו חברים?״
הם הנהנו.
״בסדר. אתם יכולים לחזור אל הדירה. גונגקוק, תישאר כאן״ הוא פנה אל המאקנה הצעיר.
לאחר שדלת המשרד נסגרה מאחוריהם, ס׳גין רכן קדימה.
״מה קורה איתך, גונגקוק? שמתי לב שבשבועות האחרונים אתה לא אתה״.
״למה אתה מתכוון, אדוני?״ גונגקוק שיחק עם אצבעותיו תחת השולחן בחוסר נוחות.
״אתה מאוד שקט, גונגקוק. היום לא אמרת מילה״.
גונגקוק השפיל את עיניו.
״אני דואג לך, אתה נראה מאוד עייף״.
״אני בסדר, אדוני״ קולו היה בקושי מעל ללחישה ״הכל בסדר״.
״אוקיי, אם אתה אומר. אתה יודע שאתה יכול לפנות אליי תמיד, נכון?״
גונגקוק הנהן ״תודה, אדוני״.
ס׳גין שחרר חיוך ״בסדר, אתה יכול ללכת. תשמור על עצמך״.
גונגקוק נד בראשו ויצא מהחדר.
זה חימם לו את הלב שס׳גין דאג לו והראה אכפתיות אבל באותו הזמן הלב שלו צבט קצת.
זה אומר שהוא נהג להיות ממש רועש אם פתאום שמים לב כשהוא בקושי מדבר.
מארוחת הערב באותו היום הוא התחמק בטענה שהוא צריך לעשות כמה סידורים.
הוא התיישב בפארק ונעץ את עיניו בציפורים שבנו קן בעץ שמולו.
הוא רצה להיות ציפור.
חופשי.
לעוף לאן שירצה בלי צורך להישקל.
הוא השפיל את עיניו אל כפות ידיו שרעדו מעט.
כמה הוא כבר ירד במשקל מאז השיחה עם סונד הו?
8 קילו?
בחודש?
זה איכשהו הרגיש לו הרבה וקצת באותו הזמן.
גוגל אומר שהוא בתת משקל.
אבל זה לא יכול להיות.
הוא עדיין שמן.
גונגקוק החליט לחזור הביתה כשהפארק התחיל להתרוקן מאנשים, מה שרמז על השעה המאוחרת.
הוא תחב אוזניות באוזניו והחל ללכת.
הרוח הקרירה הכתה בעורפו והוא הצטמרר, תמיד קריר כל כך בלילה.
הוא החל ללכת מהר יותר אבל הרגיש איך גופו נחלש עם כל פסיעה שצעד.
הוא התיישב על ספסל בודד והביט בעיניים מטושטשות על הכביש שמולו.
למה אני בוכה?
הוא לא ידע לענות על זה.
אבל בכל זאת,
הדמעות המשיכו לזרום על לחייו.
לקח לו דקות ארוכות להירגע.
הוא קם לבסוף, מנסה לאזן את גופו המתנדנד.
הטלפון שלו צלצל לפתע.
הוא הביט בשם איש הקשר.
״היי, היונג״ הוא אמר.
״גונגקוק! איפה אתה לעזזאל? השעה פאקינג 12 בלילה״.
״אה, אני מצטער, היונג. הייתי צריך לומר לך שאתעכב״.
״ברור שהיית צריך. עשית לי התקף לב!״
״אני מצטער״ גונגקוק נשך את שפתיו.
״בסדר, אתה ישן מחוץ לדירה היום?״
״לא, לא. אני בדרך״.
״בסדר אז-״
״נאמגון היונג״ גונגקוק קטע אותו בקול שקט ״אתה חושב שאתה יכול לבוא לקחת אותי?״
״איפה אתה?״
״ליד הפארק״.
״אתה צוחק עליי? זה מרחק של כמה דקות הליכה. אתה לא יכול ללכת?״
״שתיתי הרבה. אני מפחד ליפול בדרך״.
״שאלוהים יעזור״ מלמל נאמגון ״בסדר, אני מגיע״.