?? ????

פרק 17

המחסן היה כמעט ריק. קירות בטון חשופים, תקרה נמוכה, נורת פלורסנט יחידה ריצדה ממרכז החדר כמו עין מהבהבת של יצור גוסס. שולחן מתכת עמוס חלקי אלקטרוניקה, כמה ארגזים פתוחים, ריח של שמן מכונות ישן ואבק.

נועם הצמיד את הגב לקיר, עין אחת בוחנת את החלל, נשק דרוך, אצבע על ההדק. יואב נע אחריו, שקט כמו צל.

הם סרקו את הפינות, את הדלת האחורית — שום תזוזה.

"אולי טעינו," לחש יואב.

"או שהוא רצה שנחשוב שטעינו," השיב נועם.
לא היה שם איש.
אבל משהו לא הרגיש נכון.

"הכל נקי," לחש יואב, הציץ מבעד לחלון שבור בחלק האחורי של המחסן.

"נקי מדי," השיב נועם. "הוא רצה שנבוא. זה לא המקום."

יואב כיוון את הנשק החוצה. עיניו סרקו את הגג, את החלונות, את כל הקווים העליונים.

על הקיר, שלט קטן בערבית. מישהו תלה עליו בד שחור. כשנועם התקרב ומשך אותו הצידה — נגלה מסך.

ומיד כשהמסך נחשף — נדלק.

וידאו הופעל אוטומטית.

התמונה רעדה לרגע, ואז התייצבה: חדר קטן, קירות ירוקים, מצלמת אבטחה קבועה. עדי. ישובה על הרצפה, ידיה קשורות מאחורי גבה, פניה חיוורות, עיניה פתוחות. היא נראתה בהכרה, אבל מותשת. זווית העדשה הפכה אותה קטנה יותר, פגיעה יותר.

לצידה — גבר חסון, פנים לא נראות, רק הצללית. והוא מדבר.

"שלום נועם," קולו של ג'לאל הדהד מן הרמקול המחובר. "הבטחתי שתראה אותה."

נועם התקרב למסך, כאילו יכול לגעת בה.
...........
"עדי בסדר — לעכשיו," המשיך ג'לאל. "אבל אתה יודע איך זה יכול להשתנות. אתה, יותר מכולם, יודע. היא חזקה. יש בה ממך."

יואב עמד לצידו, לסת נעולה. "הוא משחק בך. בנו. הוא לא היה משאיר את זה כאן בלי סיבה."

הווידאו נמשך. עכשיו ג'לאל הסתובב אל המצלמה. פניו נראו בבירור לראשונה: זקן מטופח, עיניים כהות, מבט יציב מדי.
"אני רואה אותך, נועם. אני רואה גם את החבר שלך. יפה מצידו להצטרף."

"אם תנסה לעקוף את הדרך, אם תביא מישהו חוץ ממך — אני לא אחראי למה שיקרה לה. אתה רוצה אותה בחיים? תגיע. לבד. לנקודה הבאה."

"אני אעזור לך להפטר מהמטען העודף"

באותו רגע – נשמע קליק. לא מהרמקול.
מנגנון של נשק.

ואז – ירייה אחת.

חטופה. חדה. קרה.

יואב רעד, ואז קרס, כמעט בלי קול.

כדור פגע לו ישירות ברקה.

עיניו עוד היו פקוחות כשגופו נחבט ברצפה.

"לא!" נועם צעק, נפל לברכיו לידו. דם התפשט על רצפת הבטון.

"עכשיו אתה מבין, נועם?" אמר ג'לאל בחיוך קר דרך המסך המרצד, בקור חולני של מדען. "עכשיו אתה מרגיש את זה.
רק ההתחלה."

אות GPS נדלק בפינה.

נועם שלף מכשיר GPS קטן, קלט את הנתונים מהמסך,  "שוק סגור, העיר העתיקה. זה לב השכם."

"אם נגעת בה—" התחיל נועם, אבל ג'לאל קטע אותו:

"לא נגעתי בה. עדיין. היא בוכה, אתה יודע? לא כמו ילדה – כמו לב של אבא שנשבר."

נועם התכווץ.

הרמקול המשיך לדבר, קולו של ג'לאל מתעקל כמו סכין:

"אתה זוכר את עלי, נכון? כשהוא שכב שם, בלי אוויר, ואתה רק עמדת מעליו? אתה זוכר את המבט בעיניים שלו? את הדם שלו מתייבש על כפות ידך?"

ג'לאל השתתק פתאום, הזכרון מהרגע ההוא והסוף הנורא של עלי הכו בו בחוזקה.
כשהתעשת שוב אמר בקול צרוד ומעט שבור
"תבוא, אני מחכה לך"

המסך כבה באחת ושקט חזר להשתרר.

נועם נשאר כורע לצד גופו של יואב.
לא דמעות, לא צעקות – רק שקט.
גופתו המדממת של יואב, תזכורת אילמת לאכזריות של ג'לאל.

עדי. מה עובר על הילדה הקטנה שלו? הוא נחרד מהמחשבה הזו.
"אני חייב להציל אותה." אמר לעצמו, חדור מטרה.

הוא לקח נשימה עמוקה, ניגב את הדם מהלחי של חברו.

השקט חזר אל החדר,
אבל הפעם — הוא לא היה שקט של שלווה.

הוא היה שקט של מלחמה.