?? ????

נועם התקדם לאט.

כל צעד חרק בעצמותיו. החול חדר לו לעיניים, הפצעים צרבו כמו ברזל לוהט, אבל הוא לא הרגיש כלום.
רק מטרה אחת – נאסר.

הוא ראה אותו – משתעל, שוכב על הצד, מנסה לזחול החוצה מתוך תא הנהג המרוסק.
פניו חבולות, חצי מהגבות שלו שרופות, והוא פולט קללות בערבית בין שיעול לשיעול.

נועם לא הוציא את האקדח.

לא ככה.

הוא ניגש אליו, תפס את קצה חולצתו, ומשך אותו החוצה כמו בובה מתה.

נאסר השתולל, בעט, נשך. נועם חטף בעיטה לצלעות – הרגיש את הכאב מתפוצץ בתוכו, אולי שבר נוסף.
הוא לא עצר.

אגרוף ראשון – לפנים.
השיניים של נאסר התפזרו בחול.
אגרוף שני – לעצם הבריח. נשבר משהו.

נאסר השתולל. שלף סכין.
נועם תפס את ידו, הידיים שלהם נלחמות בתוך אבק ודם, גוף על גוף, צווחות צרודות של חיות.

הסכין חדרה לכתף של נועם – אבל הוא לא שחרר.
הוא השמיע נהמה. לא צעקה – נהמה.
הוא נטל את ראשו של נאסר בשתי ידיים – והכה בו בקרקע.
פעם אחת.
פעמיים.
שלוש.

האבק הפך אדום.

נאסר הצליח לדחוף אותו – גופו האחרון – והשניים התרסקו בצד הדרך, מתגלגלים זה על זה.

הסכין חזרה ליד. נועם הדף אותה, דקר את נאסר במותן – ואז נאסר שלח אגרוף לתוך פניו.

דם, חול, נשימה, עיניים בוערות.

הם שכבו רגע זה מול זה, מתנשמים.

"אתה לא תציל אותה," נאסר סינן, יורק דם. "היא כבר שלי."

נועם לא ענה.

הוא שלף את ראשו קדימה – ונשך את הגרון שלו.

כן.

בפראות.

הוא נטל ביס מהאדם שעמד מולו, דם פרץ על פניו. נאסר צרח כמו חיה גוססת.

נועם הדף אותו לקרקע, חנק אותו בשתי ידיו. שפתיים מהודקות, עיניים כבויות, רק ידיים שעושות את מה שצריך.

נאסר ניסה להכות. ניסה לצרוח.
עד שלא נותר קול.

ולא נותר תנועה.

רק גופה חמה מתחתיו, לא יותר מצורה בחול.

נועם התרומם. עמד רגע, מתנשם כמו חיה ששרד קרב חיים-למוות.
הוא היה מכוסה דם, רובו לא שלו.
הוא רעד כולו – מריקנות, מעייפות, מזעם שעדיין לא נעלם.

הוא הסתובב.

ועדי עמדה שם, בפתח הסובארו ההפוכה, עיניה גדולות.

שקט השתרר ביניהם.

הוא ניגש אליה – פצוע, בוער – ומשך אותה אליו.
והיא נצמדה אליו. לא אמרה כלום.

הם עמדו שם, בתוך המדבר החרוך, שניים שנשארו אחרי כל השדים.

לבסוף, נועם לחש:
"זה לא יקרה שוב. לעולם."