?? ????

נקודת מבט: עדי

הפיצוץ קרע את האוויר כמו ברק בתוך מערה. עדי לא שמעה דבר אחרי זה – רק צפצוף דק, צורם, כמו מחט בתוך המוח.

היא הייתה על הרצפה, חצי מחוסרת הכרה, חצי דרוכה. הדם פועם ברקות. עין אחת בקושי נפתחה. קירות החדר הסתחררו סביבה, והעשן צרב לה את הגרון.

היא ראתה צללים זזים. נאסר. עבד. ואז – צל שלישי.

הלב של עדי עצר.

אבא.

לפני שהספיקה לקרוא, הכל קרה מהר מדי. יריות, תנועה פראית, נפילות. מישהו צעק את שמה, ואז שוב – חושך.

היא ניסתה לזחול. ניסתה להתרומם. אבל הידיים שלה לא נשמעו לה. הכול כאב.

יד תפסה אותה – קשה, גסה. נאסר.

"קומי!" הוא ירק, גורר אותה כמו שק תפוחי אדמה.

היא ניסתה להתנגד. צרחה בלי קול. הכל התערבב – ריח אבק שרוף, דם, זיעה.

עבד כבר לא היה. רק דם. יותר מדי דם.

היא ראתה את נועם – שוכב, מדמם, ידו מושטת אל הנשק.

אל תמות לי. אל תעז למות לי.

ואז – יריות. שתיים.

אבל נאסר כבר דחף אותה לתוך תא המטען. היא ניסתה לבעוט, לנשוך, אבל הכוחות לא היו שם. לא עוד. רק כאב, והדלת שנסגרה.

חושך.

היא רעדה. התכופפה בתוך עצמה. ניסתה להסדיר נשימה.

אני לא אתן לו לקחת אותי שוב. לא כמו אז.

היא נגעה בצד הגוף שלה – איפה שהיה סיכה קטנה, מוסתרת בתפר. שארית מתוכנית בריחה שכמעט שכחה ממנה.

אם תהיה לי הזדמנות... אני אהרוג אותו בעצמי.

הרכב טלטל אותה קדימה כשהוא החל לנסוע. הקול של המנוע הישן רעד כמו גרגור של חיה פצועה.

אבל עדי לא בכתה.

היא רק לחשה לעצמה, שוב ושוב, כמו מנטרה:

"אבא יבוא. הוא תמיד בא."