??? ????? ?????

ביום למחרת ידעתי שתהיה השקמה, אבל לא ציפיתי שהמורה תצרח נחוץ לאוהל כדי להעיר אותה. וזה ממש לא הדרך שבה רציתי לפתוח את הבוקר.

"בוקר טוב!!!!" היא צעקה במגפון מחוץ לאוהלנו, אפילו לא הספקתי להתאושש והקול שלה זה הדבר הראשון שאני שומעת?

שפשפתי את עיני ופקחתי אותן למראה האוהל שאני נמצאת בו. העייפות הכתה בי, וגל הקור של הבוקר עקצץ במורד גופי.
לידי, סטייסי כבר קמה והחלה להתארגן, מסרקת את שיערי מול מראה קטנה עם ידית, מאדי ואשלי היו ערות, אבל עדיין בשק השינה, בערך במצב שלי.

"קדימה, אני לא רואה שכולם קמים!" המשיכה המורה מבחוץ, ואני רציתי להטיח כרית בפרצוף. חבל שלא הבאתי כרית.

"אפשר קצת פחות אנרגיות בשבע בבוקר?" מלמלתי בקול צרוד, מתהפכת בשק שינה שלי.

"אם המורה הזאת לא תסתום את הפה אני אסתום לה אותו." איימה סטייסי בזמן שמרחה מסקרה על ריסיה הארוכים, היא נראתה עייפה, אבל הקונסולר ששמה כמה דקות מוקדם יותר טשטש כל זכר אל השקיות בעיניה.

המורה האנרגטית בחוץ עברה לשיר, מנסה טקטיקה שונה, למרות שאני לא בטוחה שאפשר לקרוא לזה לשיר כי היא יותר צרחה, ועבדה לקרוע לי את עור התוף. עד שלבסוף נכנענו ויצאנו לבחוץ.
כולם התאספו סביב שולחן ארוך מעץ, ישבו ושוחחו בזמן שאכלו כריכים, הייתה רוח קלה אבל מזג אוויר חמים, המקום עדיין היה גדול וירוק, ונבהלתי מחדש מכמות העצים בסביבה.

"קדימה, תצטרפו לארוחת בוקר." זירזה אותנו המורה והחוותה בידה על השולחן. "תבחרו לכן, יש מלא כריכים." היא הצביעה על ערימת כריכים עטופים בניילון נצמד שהיו על שולחן הפיקניק, כל אחת מאיתנו לקחה כריך והצטרפה אל הבנים בקצה השולחן, מייקל העניק לי נשיקת בוקר טוב חמימה, וזה כל מה שהיה צריך כדי להאיץ את הדופק שלי.

הרפיתי את גופי ונתתי לעצמי להירגע בזרועותיו של מייקל, בזמן שהמורב החלה להסביר לנו על טיול האופניים שעומד לקרות. ציפיה והתרגשות בערו בי, והרגשות הללו גברו עם כל מילה הוספת של המורה.

"כשתגמרו לאכול נלך לקחת את האופניים." הסבירה המורה בפשטות, המבטים שלה תלמידים היו מגוונים ושונים, חלק היו מופתעים, חלק נרגשים, חלק עייפים והאחרים סתם משועממים, "כמה כללים חשובים: אחד, זה יהיה מסודר, אף אחד לא סוטה מהמסלול. שתיים, תנסו לא למות לי, בסדר?" נימת צחוק השתחלה לקולה.

"נשתדל." החזיר אחד התלמידים בפה מלא אוכל, וכולם פרצו בצחוק.

כעבור כמה זמן הלכנו לקחת את האופניים בשביל הטיול, ההליכה לשם הייתה כשתי דקות, ושלל האופניים הרבים היו מסודרים בשורה ארוכה בשביל רחב. בן אדם מקריח, בערך בשנות הארבעים לחיו, עמד עם מחברת פתוחה ועט, נראה נרגש לראות אותנו.