??? ????? ?????

נסענו למקום הצילומים האחרון שבו סטייסי ומייקל עושים את הסצנה שלהם, זו הייתה מסעדה יוקרתית בגוונים כהים, עם שולחנות עגולים בתוספת מפה בצבע אדום יין וכיסאות בעלי אותו הצבע, מייקל וסטייסי כבר התמקמו וישבו זה מול זה בשולחן וכמה שניות אחר כך המצלמה הבזיקה והקטע התחיל.

הם מלמלו כמה שורות וצחקו כשהיה צריך, הם שיחקו את זה מושלם ואם הייתי אחת הצופות הייתי בטוחה שהם זוג במציאות, אבל בגלל שהכרתי טוב את שניהם ראיתי את הניצוץ ההוא שהיה להם, זה שסיפר לי שהסיטואציה מוזרה להם בדיוק כמו לי.

השיחה ביניהם המשיכה לכמה דקות, עד שסטייסי אמרה כמה מילים שהיו הסימן שלי שהנשיקה עומדת להגיע, ובדיוק אחרי שהמשפט הסתיים הם התנפלו אחד על השני.

הלב שלי עקצץ בחזה והזכרתי לעצמי שזה רק סדרה, כי הגוף שלי שכח את זה והגיב בהגזמה. הרגשתי את היד של ג'ייסון נכרכת סביב כתפי כשהוא אמר, "זה ממש מוזר, אה?"

הנהנתי. "אה-הא."

ג'ייסון ואני דיברנו קצת כדי להשיג הסחת דעת עד שהסצנה תסתיים, ולבסוף אמנדה החליטה שיצא טוב וסיימנו להיום.
סטייסי ומייקל קמו ממקומותיהם והגיעו אלינו, החמאנו להם על הקטע והתפזרנו ממקום הצילומים.

לאחר שצילמנו עוד כמה חלקים לסדרה סיימנו עם הצילומים להיום. ביל החזיר אותנו לוילה אחרי שסיכמנו את היום עם אמנדה והצוות ודיברנו על מחר.

רוברטו היה בשיחת טלפון כשנכנסנו, הוא חייך אלינו ומלמל שידבר איתנו בהמשך, ואנחנו הנהנו ועלינו במעלית לחדרים.
בדיוק כשיצאנו ממנה, מהחדר שלידינו יצא לא אחר מאשר ליאו.

הרגשתי שהאוויר עומד לאזול מריאותי כשהוא נעץ בי את המבט שלו, זה היה כאילו רגליי קפאו במקום ממש כמו אתמול, והעיניים שלו ננעצו בי עמוק כל כך שזה כאילו הן חדרו את שכבות העור שלי.
מתוך אינסטינקט הלכתי צעד אחד לאחור אל מאחורי מייקל, כך שגופו מסתיר אותי מפני ליאו. מייקל לא ממש שם לב לזה, וזה בדיוק מה שרציתי.

בסך הכל עמדנו כולם במסדרון, זה היה תמים ורגיל, אבל ברגע שהסתכלתי הצידה אל דלת החדר שלו הכל הציף אותי כמו סערת רגשות והיד שלי רעדה ללא הפסקה.
בהיתי כמה שניות בנקודה שבה הוא תפס אותי, הרגשתי את העוצמה של היד שלו על שלי כאילו אחז בה ממש ברגע זה.

ליאו שאל משהו את ג'ייסון לגבי הצילומים
והם התחילו לפתח שיחה, סטייסי ומייקל השחילו כמה מילים לתוכה פה ושם, אבל עד מהרה כל השיחה הסתרבלה בראשי ובקושי יכולתי להקשיב למה שהם אומרים.

הייתי עסוקה עמוק בזיכרון הנוראי מאתמול וכבר לא שמתי לב מה הלך סביב. כל הקולות התחילו להתעמעם, והרגשתי כאילו הקירות החלו להיסגר לאט לאט, ממש כמו אספקת החמצן שלי שהתחילה להצטמצם.
הייתי חייבת לעוף מהמסדרון הזה.