??? ????? ?????

"לא ידעתי איך להגיד לך את זה, אז הדחקתי את זה." הוא נשך את שפתיו בכוח. "בגלל זה התנהגתי ככה. בכל פעם שרציתי לדבר איתך פשוט קיבלתי רגליים קרות."

ליבי דפק בחוזקה יחד עם כל מילה שלו, עם כל ציפיה למילה הבאה.
מילותיו חילחלו למוחי, ולפתע עלתה בי המחשבה הגרועה מכל.
מה אם הוא מנסה להיפרד ממני?
מה אם בגלל זה נרתע ממני?

הרגשתי את הגרון שלי מתייבש ואת כל הגוף שלי קופא מהמחשבה. זאת לא הייתה מחשבה פרועה כל כך עכשיו, ואחרי שחשבתי על זה וחיברתי את כל הרמזים הגעתי למסקנה.
הוא עומד להיפרד ממני.

אוליביה, תפסיקי לחשוב על זה. גערתי על עצמי, אבל הלב שלי לא הקשיב והפה שלי נפתח מעצמו.

"רק תגיד לי מה עשיתי." ביקשתי וכחכחתי בגרוני, הקול שלי נעשה חנוק מעצמו. "אני מבטיחה שאני אעשה הכל לתקן את זה. אל תוותר עלינו, מייקל."

פאק, המילים פשוט החליקו לי מהפה כאילו זה היה היעוד שלהן, ומייקל בין רגע נהפך מבולבל.

"על מה את מדברת?"

"על זה... השיחה הזאת." נשמתי ברטט והכרחתי את הקול שלי להישאר יציב. "אתה עומד להיפרד ממני, נכון?"

העיניים שלו נפערו בזעזוע. "אלוהים, אוליביה, בחיים לא." הוא הבהיר וחיפש עם ידו את שלי, ואז שילב אותן יחד והביט בעיניי. "אני... לעזאזל, רק המחשבה על להיפרד ממך הורגת אותי. למה חשבת שזה מה שיקרה?"

הרגשתי את נשימותיו מרחפות על הפנים שלי ואת המילים שלו מלטפות אותי, הגוף שלי נרפה בבת אחת. זאת הייתה תחושה בלתי ניתנת לתיאור, כמו משהו שמכביד על הלב במשך זמן רב מידי ועכשיו הוא נעלם.

"אני לא יודעת, מייקל." כמעט בכיתי מרוב הקלה. "אתה לא מפסיק לתת לי סימנים... הייתי בטוחה שאתה פשוט מחפש את ההזדמנות לגמור איתי."

הוא הניד בראשו. "אני מצטער. לא התכוונתי שזה יצא ככה."

ואז אמרתי את שלושת המילים שהשתמשתי בהן בתדירות משוגעת בימים האחרונים. "מה עובר עלייך?" והמבט שלו נעשה עצוב בין רגע.

הוא עצם את עיניו כאילו משהו מעיק עליו, ואז בנשימה עצורה השליך את המילים.

"אני עובר לניו יורק."

האדמה נפלה מתחת לרגליי.
מה?

"אתה... אתה עובר לניו יורק?" חזרתי אחריו, מבולבלת עד עמקי נשמתי.

מייקל הנהן באיטיות ולקח נשימה נוספת, כאילו אספקת החמצן שלו מוגבלת והוא מנסה להשתמש בכמה שפחות.

הלב שלי הרעיד את כל הגוף והנשימה שלי נעשה מהירה אפילו יותר. "אתה רציני איתי?"

הוא הנהן שוב. "הכי רציני בעולם."