??? ??? ?????

בלייק-

אני מרגיש הקלה להיות שוב בבית שלי, התחושה המעיקה שהייתה לי נעלמה ברגע שבו נכנסתי דרך דלת הבית שלי. בנות הקאפו נעלמו יום אחרי שהגעתי, לפני שהן נעלמו הת'ר עשתה מלא רעש ואמרה לכל החיילים להיות דרוכים בנוגע אליי ואן אפילו לא התייחסה אליי אחר כך, היא הייתה שקועה במחשבות שלה.

לא הבנתי למה ג'ובאני מתייחס לאן כאל עוול, הוא רק פקד עליה דברים. זה נכון שהוא הקאפו ובסוף היא החיילת אבל היא עדיין הבת שלו. היחס שלו אליה הוא לא יחס של הורה, רק של קאפו. לא כמו היחס שלו להת'ר שהתייחס אליה בכבוד.

יש פתרון פשוט מאוד, הצעתי את זה אפילו לאן אבל היא ישר החווירה ואיימה עליי. אני מחייך כשאני נזכר בהפתעה על פניה, הזיכרון שלי מציע לאן את הפתרון הכי טוב שתקבל לבעיה שלה עם אבא שלה שב לראש שלי.

"על מה אתה מדבר? איך אני יכולה לפתור את זה?' אן שואלת בתקווה, היא שוכחת שהברית שלנו לא תחזיק מעמד ושאנחנו עדיין מתייחסים אחד לשני בתור אויבים. "אם אבא שלך לא מעריך אותך בתור הבת שלו וחושב שאת רק החיילת שלו.." היא בולעת את הרוק שלה, רוצה שאמשיך ואגיד את הדבר שיפתור את הדבר היחיד שהיא רוצה שיפתר.

"..תהרגי אותו. תירי לו בראש. הוא לעולם לא יסתכל עלייך בתור הבת שלו." פניה מחווירות והאף שלה מתקמט בזעף, בדיוק בדרך שבה האף של מלודי מתקמט. אן מרימה את הנשק שלה תוך שניות אחדות ומכוונת אותו אליי, הנשק צלפים שלה הוא נשק לטווח ארוך אבל לפי איך שהיא מחזיקה אותו ומסתכלת דרך הכוונת שלו, היא מיומנת גם מקרוב.

"אני מקווה מאוד בשבילך שאתה לא רציני." אני לא טורח אפילו לזקור גבה. "אני נתתי לך פתרון, זו בחירה שלך כבר. אבל אני יכול להגיד לך מניסיון, הוא לעולם לא ישנה את היחס אלייך." אני יכול לראות בעיניה שהיא יודעת שאני צודק אבל עדיין יש בה תקווה.

"הכל בסדר בלייק? אתה נראה מעורער." קולה של מלודי שולף אותי ממחשבותיי, השלושה ימים האלה רחוק מהמשפחה ולבד בשטח לה נסטה גרמו לי להרהר מלא על איך שחיי השתנו מקצה לקצה.

כשאתה במקום שבו אין לך דבר לעשות, אז אתה רק חושב מבלי להפסיק. מהרגע שמלודי הגיעה אז החיים של כולנו השתנו. לא היינו רבים, אלא רק מתווכחים. לא הייתי מודע לרגשות ולכעס של קרלוס בנוגע אליי, למה שהוא ציפה ממני.

הוא לא יבין את זה, הוא אמנם האח הגדול שלי אבל הוא יותר חלש ממני, הוא רגיש ולא אלים. אבל בעולם כמו שלנו אלימות זה החיים עצמם, זה למה תמיד נהגתי בו בקשיחות, רציתי שהוא בעצמו יהיה קשוח כי אם אני אאבד אותו, אני אאבד את עצמי.

ראשי כואב מכל הזכרונות שצפו לי כשהייתי בלה נסטה, כל העבר עם אבא שלי, אמא שלי ואיך שסבלנו בתור ילדים מאבי. ידעתי כבר אז, שקרלוס לעולם לא יבחר באלימות. הכוונה שלו טובה, אבל התוצאה תיגמר במוות שלו וזה משהו שלא אוכל לתת לו לקרות.

"בלייק?" קולה של מלודי מודאג, אני נאנח, מרגיש נסער מאז שראיתי את קרלוס יוצא מהבית מעצבים. "אני בסדר פלור," לא נראה שהיא מאמינה לי. "איפה ראסל?" אני שואל, משנה נושא. "בצינוק, הוא הלך לשם מיד אחרי שהוא וקרלוס רבו." היא מסבירה. אני חושק את הלסת שלי, קרלוס עד כדי כך רציני בכך שאנחנו לא אחים שלו יותר?

"אני דואגת לקרלוס אבל הוא נפגע מכם כל כך, אפילו אם עכשיו אתה מרגיש חרטה, זה לא ישתנה מהר מצידו של קרלוס." אני מבין אותה, הוא לא יסלח לי במהירות. לעזאזל אני מרגיש לחץ בלתי נעים בחזה. "אתה לא התקשרת אליי, אפילו לא פעם אחת." מלודי מציינת ונראית מעט מאוכזבת.

אני קם מהספה והולך לכיוון מלודי שיושבת בספה ליד, אני מתכופף מולה ואנחנו באותו הגובה. "אני גרוע בתור אח ובעל פלור," אני אומר למרות שהסיבה הייתה שונה, לא רציתי לשמוע את הקול של מלודי כשהים מפריד בינינו, רק לחשוב עליה כאב לי אז לשמוע אותה מבלי שאני יכול להיות לידה?

"זה נכון, אני לא אגיד שלא אבל אתה מנסה וזה מה שחשוב." עיניה החומות מלאות גאווה, המצפון שלי מתגבר. לא חשבתי שזה הגיוני שיהיו בי תחושות אשמה, לעולם לא היו בי אבל מלודי השחילה אותן בי. "יש משהו שאני צריך להתוודות בו בפנייך." היא מכווצת את הגבות שלה בבלבול, "זה בנוגע למה שאמרתי לך לפני שטסתי, אנ-" אני לא מספיק לסיים.

"אתה מתכוון שאתה וראסל חשבתם שאני מרגלת למען המאפיה של אבא שלי וניסיתם להתייחס אליי יפה כדי שלא אעמוד על 'המשמר' בזמן שאתם בודקים את זה מאחורי הגב שלי?" היא שואלת ואני נשאר חסר מילים. איך היא יודעת את זה?

"בלייק תפסיק עם הפרצוף הזה הכל טוב, יודע למה? כי התשובה חיובית." אני מרגיש מבולבל, משהו במלודי שונה, הביטחון העצמי שלה גבר, הדרך שבה היא אומרת כל מה שהיא רוצה מבלי לחשוב על זה לרגע. מה לעזאזל פספסתי פה?

"התשובה חיובית?" אני חוזר אחרי מה שאמרה והיא מהנהנת, "מסתבר שאני אכן מרגלת, ראסל וידא את זה." אני מצמצם את העיניים שלי, "פלור, על מה את מדברת?" אם היא באמת הייתה נתפסת בתור מרגלת היא לא הייתה כאן מולי, אלא בצינוק.

"זה ארוך בלייק, אני רוצה לדעת אם אתה תישאר נחמד לאחר שתדע שאני כן מרגלת, גילית את מה שרצית לבדוק, זה אומר שאתה לא צריך להיות נחמד יותר." אני רואה, היא נוטרת לי טינה בגלל שהיא נפגעה. אני כורך את כף ידי סביב הגרון שלה ומקים אותה בעדינות, לא מכאיב לה. היא עומדת בשקט ומניחה את ידיה על הגוף שלי.

אני מסתכל לתוך עיניה, מרגיש את הבל פיה מרוב הקרבה שלנו. "את משחקת לי בראש פלור?" אני שואל והיא מחייכת, זה מגיע לי. "אולי כן ואולי לא." אני מוריד את החיוך המעצבן שלה בנשיקה, היא כורכת את ידיה סביב העורף שלי ואני מחדיר את לשוני בין תפר שפתיה.

חלמתי על הנשיקה הזאת כבר שלושה ימים, "להתנשק עם מרגלת זה העונש שמגיע לי?" היא שואלת ואני מיד מנשק אותה שוב, "לדעתי לא מגיע לך לנשום אחרי הבגידה שלך, אז אקח לך את החמצן בעזרת נשיקה." אני מוריד אותה על הספה וגוהר מעליה, לא עוזב את שפתיה.