???? ??????

אדם

״אתה במסעדה הערב?״ שאל סהר, עיניו בורקות בסקרנות.

״כן, יש הרבה מה לסדר ולהכין. ביקור חשוב מחר,״ השבתי, מנסה להסתיר את הלחץ שחשתי.

״שיט, אני לא מאמין ששכחתי!״ הוא אמר, מבטו מתנצל. ״זה רק השלב הראשון, זה לא אומר כלום עדיין.״ ניסיתי להוריד ממנו את הציפיות, אבל הוא לא נראה משוכנע.

״תגיד, אתה נורמאלי? יש לך אחת ממסעדות היוקרה הכי טובות בישראל, אתה בדרך לקבל כוכב משלן ראשון – זה חלום של כל שף! ואתה מתכוון להצטנע לי עכשיו?״, שאל במבט המום, ומרגיז מאוד.

״זה לא אומר כלום,״ חיקה אותי בטון קצת מזלזל.

״תרגיע.״

״מה יש לך?״ שאל לאחר שתיקה ארוכה. סהר הוא כנראה הבן אדם היחיד שמצליח לקלוט מה אני מרגיש באמת; אולי זה בגלל שהוא אח שלי, יותר נכון סוג של אח שלי. לא בטוח אם אני אוהב את זה, אבל זה המצב.

״אתה מבין לאן הגעת?״ הוא עצר לשנייה, ואז המשיך לדחוק אותי לקצה גבול היכולת שלי. הייתי קרוב להתפוצץ, זה בכלל לא היה קשור אליו. באתי עצבני מהבית. ״המסעדה שלך אחת המצליחות במדינה, אתה בדרך להגשים חלום. הרבה אנשים היו שמחים להתחלף איתך, יש לך בית עצום ובת זוג מדהימה...״

״סהר,״ הרמתי אליו את עיניי והכיתי על השולחן לצידי. ״מספיק!״ הוא הסתכל עליי במבט מבולבל, מופתע מהתגובה שלי.

״אז זה העניין, נוי?״ שאל, ואני הרגשתי את המוח שלי מתפוצץ. לא רציתי לדבר על זה. אם הייתי רוצה לדבר, הייתי נשאר בבית וממשיך לריב איתה.

״סהר, שחרר אותי, אין לי סבלנות לזה עכשיו,״ אמרתי בקול נמוך, מנסה להבהיר לו שישתוק.

היה שקט באוויר, שקט כבד. סהר המתין ובהה בי כאילו אני עומד להרים מולו הצגה, הבנתי שהוא לא מתכוון לוותר.

״אתה מגיע לבית שלי, עצבני!, ומצפה ממני לשחרר אותך בלי טיפת מידע? בתור אחיך, זה ממש פוגע,״ אמר סהר, ממתין בסבלנות, הבנתי שאין לי דרך לברוח מהשיחה הזו.

״רבנו,״ נאנחתי בכבדות, מודה בעובדות.

״כן, את זה הבנתי לבד. מה קרה הפעם?״ הוא שאל בסקרנות. נס שעוד לא הלכתי מפה.

״לא משהו מיוחד שלא קרה קודם,״ השבתי, הרמתי אליו את מבטי. מבטו הבהיר שהיה מוכן לשמוע עוד.

״ממש התרחקנו לאחרונה. אנחנו רבים על כל דבר, לא מצליחים להסכים על כלום, ואני מרגיש שהכל מתפרק לי בידיים,״ הוצאתי את המילים בזרם מתמשך.

״יכול להיות שזאת הייתה טעות לעבור לגור ביחד,״ הוספתי, והלב שלי נמעך.

״אבל אתם כבר כמעט שנה ביחד, זה נראה שהכל הלך טוב,״ הוא השיב, מופתע.

״באמת שהכל הלך טוב, אפילו מצוין, אבל בחודשים האחרונים מאז שעברנו לגור ביחד, הכל מתפרק. אני לא יודע אם זה בשבילי,״ אמרתי, והכאב צף שוב. אני שונא להיכשל וזה מבחינתי חד משמעית כישלון.

אני ונוי מכירים כבר הרבה שנים. היא הייתה אחת החברות הכי טובות שלי. לפני שנה פחות או יותר, החלטנו לקחת את זה צעד קדימה. כולם חשבו שאנחנו זוג, ובאותה נקודת זמן זה היה הכי מתאים. אבל מאז שעברנו לגור יחד, המצב הידרדר. אנחנו רבים הרבה, ורוב הזמן כמעט לא מדברים. המעבר שלה לבית שלי היה אמור לקרב בינינו, אבל הוא עשה את ההפך הגמור. אני מתחיל לחשוב שזה פשוט לא זה. לפעמים צריך לדעת לשחרר ולא להחזיק דברים בכוח.

״מה אתה מתכנן לעשות בקשר לזה?״ שאל סהר, מבטו חודר.

״לא יודע, עוד לא החלטתי,״ אמרתי בכנות, ״אני צריך לחשוב על זה קצת.״ קמתי על רגליי. ״אני חושב שאני אזוז. השיחה הזאת גלשה למקומות כבדים מידי.״

                    <><><><><><><><><><>

חזרתי לבית ריק, השקט המוזר שעמד באוויר היה כמעט בלתי נסבל. נוי שלחה לי הודעה מוקדם יותר שהיא תישן כמה ימים אצל ההורים שלה. הבנתי אותה, זה הדבר הנכון לעשות, וידעתי את זה.

אבל השקט בבית היה כל כך שונה. אני רגיל שהיא נמצאת פה, אני רגיל לנוכחות שלה, וזאת בדיוק הבעיה – אני רגיל, ולא דווקא רוצה. אני מבין שמה שעובר עלינו לא יכול להימשך כך, ובכל זאת, זה כואב.

אני יודע שאם ניפרד אני אאבד חברה, אני לא נפתח ומרגיש בנוח בפניי הרבה אנשים, בודדים האנשים שמכירים אותי באמת ונוי היא אחת מהם ואם אאבד אותה זה יהיה קשה.

נוח לי איתה, אני לא צריך להתאמץ יותר מידיי.

הייתי עם הרבה נשים בחיי אבל זה היה רק בשביל לספק את צרכי ולא יותר מזה, שהחלטתי שאני מוכן לעבור לשלב הבא נוי הייתה נראת לי הבחורה הכי נכונה, כבר הכרנו והיינו קרובים וזה הרגיש מתאים אבל עם כמה שאני אוהב אותה אני לא חושב שזאת באמת אהבה כמו שהיא אמורה להיות.

אני יודע שאני פוגע בה בדרך כזאת או אחרת, וזה מרגיש מחורבן. הזוגיות שלנו בנויה על שנים של חברות טובה, ועכשיו הכל מתפרק לי מול הפרצוף. כל זיכרון, כל רגע שצברנו יחד, מרגיש כמו חול שנוזל בין האצבעות שלי.

אני מפחד לאבד אותה. היא חשובה לי, הקשר שלנו חשוב לי, אבל אני לא מצליח להתעלם מהתחושה שאני חווה – התחושה שהסוף קרוב. אני יודע שהיא מרגישה כמוני. הסימנים ברורים, השיחות נהיו פחות תכופות, הריבים הפכו לנוכחות קבועה, ומה שהקמנו, גם אם זה הייתה רק בהתחלה, מתמוסס לאט.

אני מתיישב בסלון ומביט בתמונות שלנו בשקט. אני יודע שצריך לדבר על זה, אני יודע שאני צריך לסיים את זה.